חילול השם בעיני אומות העולם
חילול השם בעיני אומות העולם חלק ג'
ראינו ביריעות הקודמות את דברי המג"א, שקבע
מדעתו שבהליכות הנוגעות לכיבוד הדת יש להתחשב בתרבות הסביבה, כדי שלא לגרום חילול
השם בעיניהם, אף בדבר שאין בו איסור ומסורת ישראל אינה רואה באותו מעשה זלזול או
ביזוי. יתירה מזו, על ישראל בגולה להתבונן באופן שבו הגוים מכבדים את דתם שלהם ואת
בתי תיפלותם, ולהזהר שלא יהיה כבוד דת ישראל ובתי הכנסת פחות משלהם. עניין זה אמור
בעיקר לגבי בתי כנסיות וצרכי ציבור, ופחות לגבי התנהגות של אנשים פרטיים. לקביעה
זו היו השלכות הלכתיות רבות במשך הדורות, כפי שראינו ביריעה הקודמת. ביריעות הבאות
אביא דוגמאות נוספות לשאלות מגוונות שנגזרו מכך.
הרצאת חולין בבית הכנסת
עם עליית השלטון הנאצי ימ"ש בגרמניה, בין שאר
הגזירות האיומות שהצרו את צעדיהם של היהודים, נאסר עליהם להתאסף במקומות פומביים
מחוץ לבית הכנסת. כדי לעודד את רוחם הנכאה של חברי הקהילה שנדחו ממקומות הבילוי,
וכדי לחזק את רגשות הדת שבקרבם, שלא יגררו אחרי הקהילות החילוניות, יזמו ראשי
הקהילה ותכננו לערוך הרצאות וקונצרטים ברוח יהודית בתוך אולם בית הכנסת, שלא ירעו
בשדות זרים. רבי יחיאל יעקב ויינברג, ראש בית המדרש לרבנים בברלין באותה תקופה, נשאל
האם יאה לנהוג כך.
לאחר מו"מ הלכתי ארוך, בו הוא מנתח את כל צדדי
השאלה, הוא מעלה כמה עצות ותנאים מסוימים להקל[72].
בעיקרו של דבר הוא מחלק בין הרצאות לקונצרטים; לגבי הרצאות הוא ממציא אופן המותר, אך
בבואו לדון על עריכת קונצרטים הוא ירא מפני פסקו של החת"ס: "מ"מ
ירא אני להתיר מאימתו של רבנו שבגולה מרן החת"ס ז"ל בחלק ו' שאסר שירת
כלי זמר בבית הכנסת". אולם הוא מפקפק בחשש חילול השם שהעלה החת"ס:
"לא שייך לאסור ע"פ דברי המג"א משום חילול השם, שגם הם נוהגים
לערוך קונצרטים דתיים, כידוע"[73].
שימוש בכתלי בית הכנסת לצרכי חולין
רבי דוד שפרבר, רבה של בראשוב, נשאל האם יאה לתקוע
מסמרים ומתלים בקירות בית הכנסת מבפנים, אם אין בכך משום ביזוי קודש. לאחר
מו"מ הוא מסיים שכבר החמיר בכגון זה החת"ס, משום חילול השם, כיון שאומות
העולם מקפידים על זה[74].
בשנת תרפ"ט נשאל רבי נתן נטע לייטער, מרבני
לבוב, האם מותר לתלות מודעת "פרסומת" לבית מסחר על הקיר החיצוני של בית
הכנסת, שהרי לכאורה אין שום קדושה על האבנים החיצוניות. ראשית הוא מביא את דברי ר'
יעקב עמדין (שאילת יעבץ, ב, סו"ס נד) שגם הקיר החיצוני יש בו קדושה, ואסר
"אפי' לתקוע בו מסמר לתלות בו דבר של חול שאינו שייך לבהכ"נ ולא לצרכו".
ר' יעקב עמדין מסיים את דבריו: "ולהיות הדברים פשוטים לא ראיתי להאריך
במה שאינו צריך, כי מספיקים למבין מדעתו דברי הטרוד יעב"ץ"[75].
בעקבות הכרעה זו והנימוק של חילול השם דידן, מסיק רבי נתן נטע לאיסור, "ולא
תהא כהנית כפונדקית", שהם בבית תפלתם אינם מעיזים לעשות כך[76].
כניסה עם כלב לבית הכנסת
רבי מרדכי יעקב ברייש, רבה של ציריך, משיג על התירו
של רבי משה פיינשטיין שהתיר לאדם בעל מוגבלות להכנס לבית הכנסת בלוויית כלב נחייה
שנועד לסייע לאדם לקוי ראייה. בין שאר נימוקיו לחומרא מעלה הרב ברייש את הנימוק של
חילול השם, כחידושו של המג"א, היות ואצל הנוצרים דבר כזה אסור בתכלית[77].
גביית חוב ממקום מושב בבית הכנסת
כמה שנים לפני פרוץ השואה התעוררה שאלה בקהילה החרדית
בברלין, ומעשה שהיה כך היה: אחד מחברי הקהילה היה בעל חוב, ורצו לגבות את החוב ממקום
ישיבתו בבית הכנסת. כשהציג הרב מאיר הילדסהיימר – רב ור"מ בברלין – את המקרה
לפני רבי יחיאל יעקב ויינברג, ראש הישיבה שם, ענה לו בפשיטות שזו הלכה מפורשת
בשו"ע (חו"מ צז, כג): "גובין חוב... ואפילו הוא ת"ח ותורתו
אומנתו אין מניחים לו ספריו, ואפילו ס"ת לפי שהם כשאר נכסים שבע"ח גובה
מהם. וה"ה למקומות בית הכנסת כשהם בכלל נכסים".
כעבור זמן נשאל שוב מאת ר"ש כ"ץ, רבה של
היידנבורג[78],
על אותו מקרה, והשואל הוסיף נימוק להחמיר, מטעם הכלל 'דינא דמלכותא דינא', היינו
שבדתם אינם גובים ממקום בית התיפלה. טיעון זה התיישב על לבו של הרב ויינברג, וסמך
בשתי ידיו על פסקו זה בסיוע דברי המג"א בסימן רמד![79]
בהמה שנרבעה
בעבר ראינו את הנאמר בספר חסידים (סי' תתכט):
"אם יש דבר שהנכרים נהוגים בו איסור וליהודים אינו אסור, אסור ליהודי שיאכל, פן
יתחלל שם שמים על ידו. כגון נכרי שראה שנכרי חברו רבע בהמה ואמר לנכרים שלא
לאכול אותה ונמכרה ליהודי, לא יאכלנה ישראל". קשה להסיק מכאן האם בזמנם אכן
שללו הגוים אכילת בהמה שנרבעה, או שמדובר במקרה בודד. מה עוד, שדברי ספר חסידים לא
הובאו בדברי נושאי כלי השולחן ערוך. אמנם רוב הפוסקים
סברו שבהמה שנרבעה בזמן הזה מותרת באכילה[80].
ברם, ר' יואל סירקיש חוכך בתשובה להחמיר, ואת דברי תשובתו הוא מסיים שמשום הרחק מן
הכיעור יש למכרו לגוי. לימים ראה את דברי ספר חסידים שהחמיר בכך ושמח בזה[81]. גם ר' צבי אשכנזי, בעל 'חכם צבי',
נמנה בין המקלים ולדעתו אין שום מקום להחמיר, אבל הוא מסייג את ההיתר: "ואין
להחמיר כלל וכלל, זולת במקום שנהגו הנכרים שלא לאכלה, והוא מפורסם מטעם
חילול השם בעיני הנכרים כדברי הספר חסידים"[82].
לדעת אחד האחרונים, חומרא זו שייכת רק באופן כשהתפרסם הדבר שבהמה זו נרבעה לאדם,
וכך נראה[83].
רבי שמעון גרינפלד, רבה הדגול של סעמיהאלי, מסתייג
מחומרא זו, ומה שהחת"ס אסר בניית בית הכנסת בשבת מטעם חילול השם ולכאורה יש
להחמיר גם בנידון בהמה שנרבעה מטעם זה, לדעתו לא כתב החת"ס כן אלא כדי להפיס את
דעתו של רב העיר ורצה לחזק ידיו למען השלום![84]
איסור עריות
גר שנתגייר נחשב כקטן שנולד דמי. כלומר, הוא נעשה
ישראל ואינו מתייחס כלל למשפחתו הקודמת, ולפיכך מעיקר הדין מותר לו להתחתן עם
קרובותיו. אמנם חכמים אסרו עליו עריות מסוימות, כגון אמו ואחותו מן האם האסורות
עליו גם בעודו בגויותו. הגמרא (כתובות כב, א) נותנת טעם לכך, וכך חששו חכמים:
"שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה", שהרי גוי מוזהר עליהן, ואם
יתירו לגר להתחתן עמהן, יבואו לומר שקדושת גוי חמורה מקדושת ישראל.
הגירסא בגמרא שלפנינו "שלא יאמרו...",
דהיינו שחששו חכמים מדיבת הגויים שיאמרו שהגרים באין מקדושה חמורה לקדושה קלה. אך
יש ראשונים שגרסו "באנו מקדושה קלה", כלומר שהאמירה מתייחסת לגרים עצמם,
שלא יתמהו הם: "באנו מקדושה חמורה לקלה?"[85]
ויפה פירש רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א, שבעצם לא היה לנו להתחשב בחוקם
ומשפטם, אולם בדברי נימוס שהשכל מחייבם, שם צריכים להשמר מפני ביזוי הדת[86].
יוצא מכך שגזרו על עריות מטעם "שלא יאמרו".
גר במצוות כיבוד אב ואם
כתב הרמב"ם (ממרים ה, יא): "הגר אסור לקלל
אביו הגוי ולהכותו, כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה
אביו". ונפסק בשו"ע (יו"ד רמה, ט). ונלאו המפרשים למצוא מקור
לדבריו אלו[87].
רעק"א מציין בגליון השו"ע לדברי הקדמת הפמ"ג (או"ח, אגרת ג) שביאר
את חידושו של הר"מ: "היינו בגלל נימוסיהם", כוונתו לחילול השם דידן[88].
ביאור הדברים: למרות שגוי אינו מחויב בדיני כאו"א[89],
אולם הואיל וכך הם עושים משום נימוס, לכך, גר שלא יכבד את הוריו, יחלל שמו יתברך
אצל אומות העולם[90].
צניעות של נשים
דרשת רש"י קצ"ב, בגנות פאה נכרית, הוא
מסיים ובפרט שהנכריות ובפרט הנזירות מקפידות על כך!
רבי שמואל ב"ר יעקב בנבנשתי בספר המוסר שלו 'ארך
ימים'[91]
מטיף מוסר לנשים האינן נזהרות במידות צניעותן, וברמיזה מבכה את חלול השם שבדבר, בה
בשעה שנשות האיזור כן נזהרות על כך, ואלו דבריו: "יש אשה יושבת בפתח ביתה
להניק את הילד, והעובר דרך שם רואה אותה מגולה, ויש אשה שמגלה שער ראשה, אין אלו
דרכי צניעות. כל-בת שכל שתים אל לבה, איך היא צריכה רחמים בעת לדתה, השי"ת
ירחם על כל בת ישראל, כל בת ישראל תקח מוסר מצניעות נשי ישמעאל, ותבחר ללכת
בדרך הישר בעיני אלוקים ואדם"[92].
רבי אליהו הכהן האתמרי, בספרו שבט מוסר (פרק יז) העתיק את כל לשון הספר, וכן את
דברים אלו, אולם דלג על קטע זה המודגש!
בימי הביניים היו קהילות ביוון שאחרי האירוסין
התייחדו החתן והכלה, ולפעמים התעברו הכלות... קהל פוליה ועוד התנגדו להנהגה זו...
רבי תם אבן יחיא מקושטא ציין את חשיבותה של התקנה, אך
ציין את אי-ביצועה בפועל, ויצא כנגד הפרשנות המילולית שנתנו לה החתנים: אחרי שהוא מעתיק
את לשון תקנה שבוצעה כנגד תופעות אלו, הוא ממשיך בתוכחה: "והיו הארוסים
אומרים כי אין משמע ההסכמה הזזת כי אם בתוך הבית תחת הרעפים. והיה הארוס עובר
וארוסתו פושטת צוארה לאם הדרך כדי שלא יעברו ההסכמות. והיה הארוס חובק ומנשק ועושה
מעשה חידודים לפני כל עובר ושב יוון וישמעאל והיו לבושת גם לחרפה, כי היו הגויים
שואלים ותמהים לאמר: מדוע ככה הם עושים לא הדרך! והיו משיבים להם שכן הנימוס והדת
נתנה והיו מבזים הדת ונותניה באמרם: המבלי בתים לעשות בצנעה מה שעושים בגלוי! ועוד
שהיו הולכים בגנות ופרדסים כי אין בית ושם היו עושים מעשה חדודים" (שו"ת
אהלי תם, סי' קסח).
ובאמת כי אין ההסכמה ההיא כי אם פרצה גדולה
התעסקות במת שציווה לשרוף את גופו
פולמוס עז התנהל בגרמניה בדור האחרון שלפני חורבנה,
אם מותר להתעסק במת שציווה לפני מותו שישרפו את גופו, רח"ל. הרבה מגדולי
ישראל דנו בכך, ואחד הנימוקים לאסור הוא מטעם שגם הגויים נזהרים בכך והרי זה חילול
השם. רבי מאיר לערנער רבה של אלטונא חיבר קונטרס שלם בשם "חיי עולם" (ברלין
תרס"ה) כדי לנמק את גודל החטא והעון הפלילי במעשה זה. אחד מנימוקיו הוא מטעם
חילול השם, בהסתמכו ע"ד המג"א. וזו לשונו: "וכבר נודע בשערים
שהגוים המתוקנים אינן מניחים לאפר הנשרפים שיקבר בקבריהם, ועומדים על דעתם ומוחים
במחאה גמורה, ואם ב"ד שבישראל יקילו... מכל מקום איכא חילול השם בדבר".
הוא מספר שבחודש ניסן תרס"ג ביקש אחד מחברי ממשלת פרוסיה מאת בית המחוקקים
להתיר לשרוף גוויית המת, וכל חברי הממשלה נענו בשלילה. קונטרס זה נשלח לרבני ישראל
בכל אתר ואתר, עשרות רבנים ענו לו וכולם אסרו פה אחד בתכלית האיסור. כמה מהם אף
הדגישו את חשש חילול השם שבדבר[93].
בתשובתו אל הרב לערנער, מחזק רבי זאב וואלף לייטער –
הידוע בבקיאותו העצומה – את ידי רבי מאיר אריק, שיש בכך משום חילול השם, ומציין
כמה אסמכתאות לרעיון זה: רחיצה משום נקיות; דברי הרשב"ש בענין חליצת נעליים;
איסור עישון בת"צ[94].
רבי נחום ויידענפעלד אב"ד דאמבראווא, רשם על גליון תשובה זו: "הביא
בקיאות מה שנמצא בפוסקים הסברא שכיון שהנכרים נזהרים בזה, לכן גם לישראל להזהר
דאל"כ הוי חילול השם. חידוש בעיני שלא הביא את הידוע ונגלה המ"א בסי'
רמד..."[95].
קבורת משומד בבית הקברות יהודי
בשנת תרנ"ו פנה רבי משה הירש פוקס, אב"ד
גרוסוורדיין, אל רבי עמרם בלום אב"ד ב. אויפאלו, במקרה של אשה שפרשה מן הדת
היהודית ומתה, ובני משפחתה רוצים שהיא תיקבר בבית הקברות היהודי. כמובן שחברי החברא
קדישא לא נתנו יד לדרישה זו. בראות בני המשפחה שלא נותרה ברירה בידם, הציעו לקבור
אותה סמוך לשטח בית הקברות, מעבר לגדר, בטענה שבמקום זה לא חל האיסור "אין
קוברים רשע אצל צדיק". רבי משה הירש לא נחה דעתו גם מהצעה זו, ורשם כמה
טיעונים גם נגד קבורה מחוץ לגדר. הנימוק האחרון שלו הוא מטעם חילול השם של המג"א
לענין בניין בית הכנסת בשבת!
ר' עמרם לא קיבל את נימוקו זה, אדרבה, הלא על פי דתם,
גוי שהתגייר אין מניחים לקבור אותו אצל היהודים, אלא אצלם דוקא, ק"ו במקרה זה,
שהלוא ישראל שחטא ישראל הוא, ועל כן אין כאן חשש חילול השם[96].
שירה בכלי זמר בעת חופה שהיא מתקיימת בבית הכנסת
רבי חיים חזקיהו מדיני נשאל מאת רב אחד, היות והנהיגו
במקומם להעמיד את החופה בתוך בית הכנסת, והנה רצו לכבד את נשיא הקהילה בשירה בכלי זמר
בעת החופה, האם מותר לעשות כן.
הרב מדיני משיבו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שאין
מקום להקל. ונימוקו עמו, הואיל ולפי ידיעתו הישמעאלים ורוב כיתות הנוצרים מונעים
מכך בבית תיפלתם, ולמרות שדרכם ללוות את החתן ואת הכלה בכלי זמר, אולם הם מפסיקים בעברם
ליד בית תיפלתם, משום שזהו בעיניהם העדר כבוד, לכן כל שכן שעלינו להמנע מזה. את
תשובתו הוא מסיים בהצעה, שהוא מוכן לפנות בשאלה זו לרבני הדור, אם זו רצונו של
השואל, אולם הוא עצמו לא ישנה את דעתו! הרב השואל לא נח וביקש ממנו שיפנה לרבני
הדור כדת מה לעשות[97].
בית-תמחוי לעניי העיר
במנהגי יום השבת שבספר המוסר המפורסם 'חמדת ימים'
(לרבי יעקב אלגאזי?) האריך בשבח הוצאות שבת ויו"ט, ובני העיר הצריכים לדאוג
לפרנס את העניים בצרכי שבת וחג, בתו"ד הוא נוגע בנקודה זו של חלול השם כלפי
מידת הצדקה אצל אומות עולם, ואלו דבריו: "ואף גם זאת בראותה הבנים בניה
מדוכאים בחוסר כל, תחיל תזעיק בחבליה ומה הלשון אומרת קלני מזרועי, כי עברו כתיים
וראו קדר שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת, כי הנה עמי התועבות זנים ומפרנסים
כהניהם בכבוד והדר, כמו שנאמר: כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חוקם. ואיך לא תגלו
חרפת מצרים מעליכם, ומה חרפה גדולה יותר מזו, כי אתם ממלכת כהנים, תגרעו מעמי
התועבות"[98]!
[72] הוא תומך רבות בתשובת רה"ג (תובא
ביריעה הבאה אי"ה), המתרת ללמוד לימודי חול בבית הכנסת.
[73] שו"ת שרידי אש, א, סי' טז. כדאי
לציין לחששו של רבה של פרשבורג, רבי עקיבא סופר, שסבר שעל אף שמעיקר הדין מותר
לערוך בבית הכנסת אסיפות הקהל, שהם צרכי רבים, מ"מ היות ודרך העולם שהאסיפות
מתנהלות בדרך ויכוחים, ועולות דעות שונות המושכות אחריהן שיחות חולין וקינטור, לכן
כדאי להמנע מלערוך אותם בבית הכנסת (שו"ת דעת סופר, או"ח, סי' כא).
[74] שו"ת אפרקסתא דעניא, ב, או"ח
סי' ל.
[75] גם רבי דוד שפרבר השתמש בפסקו של רי"ע
כדי להחמיר. בשנת תרפ"ז נשאל רבי דוב בעריש ויידנפלד אב"ד טשעבין בשאלה
דומה. הוא נשאל אם מותר להשתמש בטלפון שחוטי הטלפון נמתחו גם על קיר חיצוני של בית
הכנסת, ולצורך זה גם נתצו באותו קיר. השואל חשש להחמיר בעקבות דברי רי"ע,
ואכן גם רד"ב החמיר בתשובתו, בחששו שנתיצה הוא איסור דאורייתא (שו"ת דובב
משרים, ח"א, סי' קלב; סי' קלא ס"ק ב).
[76] שו"ת מאורות נתן, פיעטרקוב
תרצ"ו, סי' סו.
[77] שו"ת חלקת יעקב, או"ח, סי'
לד. גם במכתבו לר"מ פיינשטיין בו הוא משיג בחריפות נגד התירו להזרעה
מלאכותית, הוא משתמש בפסקו של החת"ס להחמיר (שם חלק אה"ע, סי' יד).
רמ"פ השיבו שאין הנידון דומה לנידונו של המג"א (תשובתו נדפסה ב'דברות
משה' ליבמות, חלק התשובות, סימן א).
כעת ראיתי שר' משה
שטרנבוך כותב כזאת בשם הרי"ז מבריסק, המאור, ח"א מ' נח!!
[78] לע"ע לא הצלחתי לזהותו.
[79] שו"ת שרידי אש ח"א סימן קלד?
[80] ראה אסיפת דעות האחרונים בדרכי תשובה,
סימן קנג ס"ק ב. אוסיף פירוט דעות: שו"ת בית יעקב (צויזמיר), סי' קיח,
אוסר אפילו למוכרו לגוי(!); דעת שו"ת בית יצחק, או"ח, סי' עה להקל
באכילה, וכך נראה דעת מנחת חינוך, מצווה נב ד"ה והנה אין.
[81] שו"ת בית חדש (הישנות), סי' קיא. כמותו
הכריע רבי יעקב מאיר פאדווא אב"ד קארלין, מקור מים חיים, יו"ד קנג, א.
יתכן שהגוים בזמן ספר חסידים אסרוהו מטעם בזיון וכדומה, ולא מטעם דתם ונימוסם.
[82] שו"ת חכם צבי, סי' פד.
[83] רבי יונה לאנדסדורפר מפראג (תל"ח-תע"ג),
כנפי יונה, יו"ד סי' ג. וראה שו"ת רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חלק יו"ד
סי' לז, ושם הביא מעשה רב בענין השוחט בניקלשבורג בתקופת מהר"ם בנעט,
עיי"ש.
[84] שו"ת מהרש"ג, ב, ירושלים
תשכ"א, סי' קטז סוף ס"ק א.
[85] וכן כתב מחותני הגאון רבי מנשה קליין,
אב"ד אונגוואר, בהגהותיו לבה"ג מסכת יבמות, עמ' עג.
[86] אילת השחר, יבמות שם. וכיוון לדברי רבי
ברוך מרדכי ליפשיץ, אב"ד נובהרדוק, שו"ת ברית יעקב, יו"ד סי' מה.
[87] ראה ספר המפתח במהדו' שבתי פרנקל.
[88] וכן פירש רבי משה פיינשטיין את דברי
הפמ"ג, שהוא מטעם חילול השם (שו"ת אג"מ, יו"ד ח"ב, סי'
קל, עמ' ריד), ודעתו שדוחק לפרש כן בכוונת דברי הר"מ.
[89] כך משמע בקידושין לא ע"א, במעשה של
דמא בן נתינה, וכן מתבאר בנזיר סא ע"א. אחרונים רבים האריכו בנושא זה ונאמרו
בכך דעות שונות.
[90] רבי אליהו קפשאלי, ראש רבני קנדיאה
בתקופת ה'בית יוסף', מסביר את חידושו של הרמב"ם: "יען שהוא דבר נגד הטבע
והשכל" (מאה שערים, עמ' קצב).
[91] ספר
מעט הכמות, נדפס לראשונה בויניציה ש"ם לערך, מהדורה זו היא נדירה ביותר. אין
לנו פרטים עליו, רק מרוב חביבות הספר נדפס כמה פעמים, וכבר בשנת שנ"ט תורגם
לרוב נחיצותו -לשפת אידיש- ע"י ר' יעקב הלפרין, נדפס גם הוא בויניציה. את
חשיבות תוכן הספר אפשר להיווכח מתוך זה שרבי אליהו הכהן האיתמרי, צירף אל כל הספר
אל ספרו 'שבט מוסר' פ' יז.
[92] ארך
ימים דף ה ע"ב.
[93] הרבנים המזכירים את הנימוק של חילול השם הם בומבך
ולנדאו מאושפצין (עמ' 48), שנור מטורנא (עמ' 57), ור"מ אריק (עמ' 56). זה
האחרון מחזק את דברי ס"ח: "ומצאתי מקורו טהור במס' כותים..." (הובא
לפני שבועיים).
רבי יחיאל יעקב ויינברג ר"מ ברלין נשאל גם על נוהג זוועה זו, והוא סומך
על קו' חיי עולם, ומחזק נימוק זה של חילול השם בסומכו על המבואר במסכת כותים
וס"ח, שו"ת שרידי אש, ח"ב סי' צה.
[94] שו"ת בית דוד,
מהדו' תרצ"ו, סי' עט.
[95] הדרום, יד (אלול
תשכ"א), עמ' 248.
[96] שו"ת בית שערים, יו"ד, סי'
תל. והוא מוסיף: "ואף שכעת אפשר נשתנה הדבר מחמת חוקי המדינה שאין מחזיקים אמונתם,
אבל מ"מ מצד הדת והאמונה שלהם היה כך".
[97] שדי חמד, מערכת חתן וכלה, סי' א. שם
פרסם הרב מדיני את תשובתו הארוכה של רבי יוסף זכריה שטרן, רבה של שאוויל, שהוא
מחמיר ואינו רואה שום צד להקל.
[98] חמד"י,
שבת קודש פרק ב, ד"ה ובזוהר ר"מ. ידידי הרב שמואל תפילינסקי (העוסק רבות
לגלות צפונותיו של החמ"י) הראני ששורש הדברים לקוחים מספר 'דרך חיים' לרבי מנחם
די לונזאנו, בהתחלת הספר (במה' לבוב תרצ"א, הוא בדף ט ע"א).
תגובות
הוסף רשומת תגובה