לשאלת החרם שלא לשוב לספרד
לשאלת החרם שלא לשוב לספרד ,חלק ג'
ביריעות הקודמות דנתי במקורות השמועות על החרם, והבאתי הן את דבריהם של חכמי
ישראל והן את מחקריהם של המלומדים, הן את המחייבים והן את השוללים, ועדיין לא
מצאנו בסיס איתן לדבר החרם. ביריעה הבאה אנסה לתת מענה לתמיהה, כיצד ניתן ליישב את
השמועות העקשניות ו"קלא דלא פסיק" עם העובדה שלא מצאנו זכר לחרם, אך
קודם כל אגע כאן בנסיבות ההיסטוריות שעשויים היו להביא את ראשי הקהילות להכריז חרם.
חיי האנוסים בספרד ומחוצה לה
הדעה הרווחת היא שבתקופה הסמוכה לאחר הגירוש, היתה ספרד סגורה ומסוגרת בפני
יהודים. אי לכך תמהים רבים וטובים, מדוע היה כל צורך בהטלת חרם על ארץ שבין כך
ובין כך אין אפשרות להכנס אליה. הנחת יסוד זו שגויה. מסתבר שעל אף רדיפות
האינקוויזיציה והסיכונים הרבים שהיו כרוכים בשהותו של יהודי בארצות ספרד ופורטוגל
(כי אימת שאכתוב להלן אודות ספרד, כוונתי לרוב גם לפורטוגל, שהיתה כיוצא בה), לא היו
חסרים יהודים – ביניהם אנוסים לשעבר – שנסעו לתקופות שונות לספרד ופורטוגל, מסיבות
שונות ולצרכים שונים. הם עשו זאת למרות הידיעה שהשהות במקומות אלה כרוכה בהסוואת
הזהות היהודית ובהכחשתה. ארצות אלה, ובתוכן צרפת, כונו בפי בני המגורשים "הארצות
האליליות", וזאת משום שהאנוסים שישבו בהן נאלצו לחלל את התורה ולגלות כלפי
חוץ נאמנות לנצרות.
לעתים נדירות היו באים לספרד יהודים "גלויים" בשליחות דיפלומטית. בסביבות
שנת רס"ח שלח מלך מרוקו "יהודי אחד מלפניו מרואי פני המלך אל מלך
פורטוגל לשליח, ויקח עמו השליח שנים עשר יהודים מגדולי פיס לעמוד לפניו לשרתו,
כמשפט השלוחים"[1].
הרבה שנים לאחר מכן, בשנת ת"ט, שלח מושל מרוקו את החכם הידוע ר' יעקב ששפורטש
"בשליחות אל מלך ספרד בכבוד ובגדולה"[2].
מפורסמת שליחותו של דוד הראובני אל חואן מלך פורטוגל בשנת רפ"ו. הראובני הגיע
ברוב פאר בליווי משרתיו היהודים, וידועה קבלת הפנים הנלהבת שערכו לו האנוסים בכל
מדינת פורטוגל, כי רבים מהם האמינו בו וראו בו את הגואל[3].
במשך שנים רבות קיימו אנוסים היושבים בספרד קשרי מסחר עם אחיהם היהודים
הספרדיים שיצאו בארצות החופשיות. סוחרים אלה הקימו רשת מסחרית שחלשה על החשובים
שבנמלי מערב אירופה, ושאלות רבות הועלו בספרות השו"ת בעקבות רשת זו[4]. כמובן
שהסוחרים היהודיים נצטרכו לפעמים לחזור לארצות הממלכה והכתר.
רבי דוד הכהן, רבה של קורפו, נשאל בדבר אנוס אחד שברח מספרד והגיע עד ארטה,
שעמדה תחת השלטון התורכי, כדי לחזור ליהדות. השאלה היתה מחרידה: באמצע הדרך
"נשלל והפסיד ממונו וחזר למלכות ספרד והרויח קצת מעות. חזר לפה [=יוון] כדי
לבוא לארטה לחזור כיהודי, ובבואו בדרך תפסוהו שוללים ולקחו כל אשר לו והרגוהו נפש
והניחו את גופו לעוף השמים". שאל הבן "היהודי" של אותו נפטר: היות
ואביו היה מומר באותו זמן, שהרי חזר מספרד ושם התנהג כגוי, האם יכול הוא לומר קדיש
על האב?[5]
חזרת האנוסים לארץ מכורתם
מצאנו כמה סיבות שהניעו יהודים לשוב לארץ שגירשה אותם ונעצה חרב בלבם. היו יהודים
שחזרו לארצות מוצאם לאחר גירושם משם – כדי להמיר דתם[6].
היו שנקלעו לארץ מוצאם בתוקף נסיבות של זמן וגורל[7],
מהיותם נשבים בדרכי ים ומובאים לשם; וגם מבין אלה – נמצאו שהמירו[8].
עוד היו יהודים שהגיעו לספרד לצרכים שונים, ואף מבלי שהמירו הצליחו להסתיר את
יהדותם עד שנתפסו על ידי האינקוויזיציה ונידונו כפי שנידונו[9].
מלבד כל אלה, היו מקרים מיוחדים במינם - יהודים שהגיעו לפורטוגל ולספרד כדי להמיר
דתם, וכבר בספרד ובפורטוגל התחרטו על המעשה שעשו, ועלו על המוקד בקידוש השם. היו
גם מקרים שהאנוסים שנמלטו לארצות אחרות, שבהן יכלו לחיות בפרהסיה כיהודים, חזרו מסיבה
מסוימת לספרד ולבם טהור וכוונותיהם לשמים. יש מהם שחזרו כדי להביא את בני ביתם
וקרוביהם[10], ויש שהעמידו את חייהם בסכנה וחזרו
לגוב האריות כדי להפיץ את ידיעת היהדות בין אחיהם האנוסים. נזכיר רק את דניאל
פראנקו שהגיע מסאלוניקי, שנשרף על קידוש השם בשנת שס"ח בעוון לימוד תורה[11].
האחים יצחק ויוחנן סיראם ויצחק (או אלכסנדר) קארו נמצאו בשנת ש"ס בדרך
לליסבון, במטרה לעשות שם נפשות ליהדות[12].
בעקבות פתיחת ארכיוני האינקוויזיציה הארורה וחקירתם בידי מלומדים הבקיאים
בתולדות ישראל בספרד, התגלה לפנינו עולם חדש. מצד אחד אנו נחשפים לגודל השבר שפקד
את היהדות באותה תקופה ולריבוי המומרים שביכרו חיי שעה על חיי עולם, ומאידך נשפך מידע
רב אודות מסירות נפשם של האנוסים שהצליחו להמלט לארצות אחרות וסבו על עקבותיהם וחזרו
כדי להעביר את המסורת לאנוסים המקומיים שרובם כמעט שכחו את מקור מחצבתם.
"מסתננים" אלו גילו להם את יהדותם, מסרו להם מתורת משה והפיחו בם את רוח
ונשמה. עד פתיחת התיקים, לא היה שמץ מידע על כל זה.
היו גם יהודים שהמירו את דתם מרצון ובחלוף הזמן התאכזבו מ"דתם
החדשה", בד בבד ערגו לתורת אמת, ומכוח עצמם יצאו למלאות שליחות בין האנוסים
(אולי כדי לכפר על מעשם). הם היו דור ראשון ליהדותם
וקרובים לצור מחצבתם, ומשום שהיה בידם ידע רב על המסורת, מסרו את ידיעותיהם לאנוסים
בני דור שני ושלישי, אם מדובר בלימוד אותיות הא"ב, נוסח תפילות וברכות, חגי
ישראל וכדומה. גחלת ישראל הוסיפה ללחוש והגיעה לחוגים נרחבים של אנוסים.
שוטרי האינקוויזיציה החלו לשמוע רינונים אלו, והתחילו לבלוש אחריהם. ידיעות מדהימות
ומסעירות חבויים בתיקים אלו, כיצד הצליחו מסתננים אלו להעביר את מסורת ישראל
לנידחי ישראל, תחת לחץ עצום ומצב של הסתר בתוך הסתר.
ידיעות מתוך תיקי הרשע
עברתי על עבודתם הענקית של שלושה מלומדים שחקרו תיקים רבים: פרופ' בצלאל
(ססיל) רוט, פרופ' חיים ביינארט ופרופ' יוסף קפלן, שמתוך מחקריהם נשפך אור רב על תיאור
המסעות והנדודים והלך רוחם. פרופ' רוט פרסם מאמרים רבים על חיי האנוסים, ותמצית
עבודתו נקבצה בספרו "ההיסטוריה של המארונים" (באנגלית)[13]. פרק שישי
של ספרו מוקדש לקדושים אשר מסרו את נפשם על קידוש השם, ומתוכו אפרט עובדות אחדות
מתוך רבות שהוא עסק בהן, מאנוסים אלו שכבר הצילו את עורם והגיעו לעיר מבטחים, ובכל
זאת חזרו למכורתם, ושם נתפסו...
"הגיבור" יצחק ב"ר אברהם די קאסטרו, שהיה מלומד מפורסם, היגר
לצרפת. בשנת שפ"ו נולד לו בנו "טומאס", גם הוא בעל כשרונות, ועם
הזמן עברו לאמסטרדם. משם נסע לברזיל כדי להתפרנס. שם נתפסו בידי הרשעים, הובלו
לליסבון להשפט, ועל אף היסורים הנוראים שסבל מהם, התגאו ביהדותם, וביום יח בכסלו
שנת ת"ח, העלו אותו ואת בנו על המוקד, תוך זעקות "שמע ישראל".
האנוס עמנואל פירננדס ווילאריל, יליד ליסבון, השתלם באוניברסיטת מדריד וקנה לו שם
טוב בין מלומדיה. עבד את המלך בנאמנות, עד שהגיע לדרגת דיפלומט בצרפת. בשנת
ת"י חזר לליסבון, משלחת מלאכי חבלה תפסוהו, חקרוהו, כלאוהו בבית הסוהר ועינוהו
בעינויים קשים. אף שם שמר על יהדות כמה שהיה ביכולתו. עם העלאת גזר דין מיתה, גילה
להם שמות של כמה אנוסים שברחו לצרפת והתייהדו, וכל זה לא סייע בידו. גם המלך שעבד בעבורו
בנאמנות לא עזרו, ושרפוהו חי ביום א בטבת שנת תי"ג.
פרופ' ביינארט חקר כמה תיקים של יהודים שחזרו ממרוקו אל ספרד[14],
אסקור אותם על קצה המזלג: איש ממוצא מרוקאי ששמו היהודי היה ישכר בן יצחק אלקאסם, הגיע
לספרד בשנת שע"א (1611) והוא בן 30, המיר דתו והתקבל לשרת את המלך במדריד.
כעבור ארבעה שנים נאסר, ובין ניירותיו נמצאו כתבי קודש. יהודי נוסף בשם אברהם
ראובן, יליד פאס[15],
מלמד ומורה ליהדות, הלך ונסע לאיטליה ומשם לקושטא, משם נדד דרך רוב ערי אירופה – הונגריה
פולין וגרמניה – ובמשך כל נדודיו הפיץ תורה ליהודים יוצאי ספרד, בכל מקום שהיה.
בשנת שע"א גמל בלבו להמיר דתו, ועשה זאת באנטוורפן. הוא הופיע בספרד עם ניירות
ההמרה, והתקבל בכבוד אצל שרי המלוכה. כעבור שנתיים בלבד (!) בפגשו את אחיו
האנוסים, נשבר לבבו והחל ללמדם תורה. הוא גם מצא כמה מאחיו יוצאי מרוקו שהגיעו
והמירו את דתם, כמעשהו בראשונה, והוא החזירם למוטב. רק בשנת שע"ז תפסה אותו
ידה הרשעה של האינקוויזיציה, חקרוהו כמה פעמים באמצעים קשים ומרים, ושלוש שנים ישב
בכלאם המפלצתי. אולם, גם אחרי שחרורו משם, שב והפיץ יהדות, עסק במילה, שחיטה, לימוד
קריאה ותפילה, ורק בשנת שפ"ב קידש את שמו הגדול ברבים. עובדות אלו אינם
נתפסים, איך על פתח גיהנם של אש, כשחרב הרשע תלויה על צווארם, העיזו להפיץ יהדות[16].
חוסר שביעות רצון מביקורים בספרד
מובן מאליו שרבים המירו את דתם ונשארו ברשעם עד יום מותם, ולכן זכרם לא בא בתיקים
הארורים, לכן קשה לאמוד את מספרם, אבל למרבה הצער ניתן לשער שמדובר במספר גבוה. תופעה
זו מוכרת בכל הפזורה הספרדית, מצפון אפריקה, והוא הדין באימפריה העות'מאנית[17],
ועד מושבת האנוסים בלונדון[18]. סקירה זו
אינה באה אלא כדי להמחיש שהיה טעם בגזירת חרם כדי להניא יהודים מלשוב לספרד, ולא
כפי שמקובל לחשוב שיהודים לא חזרו לספרד מחמת חוסר אפשרות וכיון שכך השמועה על
החרם יסודה בבערות היסטורית. דיינו בשתי דוגמאות אלו, מאותה עיר ובאותו פרק זמן, ששני
יהודים שבו מפאס למלכות ספרד ונכנסו לגוב האריות הרוחני והגשמי, ובחולשת רגע נשרו
מכלל ישראל והגיעו לארץ שגילמה במהותה את הנצרות. האם אין די במקרים רבים אלו כדי
שראשי הקהלה במרוקו יראו צורך להתריע על כך?
טעם נוסף היה לראשי הקהילות בארצות החופשיות, כדי לחשוש מביקורם של יהודים בספרד
וגרורותיה. נוגשי האינקוויזיציה עמלו רבות כדי לנתק את האנוסים מתקוות שיבתם
ליהדות והצטרפותם לקהילה יהודית, ועשו זאת בהטלת אימה וברדיפה ומעקב גם אחרי אנוסים
רבים שברחו מממלכת הרשעה אל העולם החופשי, וגם שם המשיכו בדרכיהם האפלות ועשו כל
מיני תצדקי כדי להשיבם אל ארץ מוצאם ולהביא אותם על עונשם. לפיכך, גם אנוסים
שהאירה להם מזלם והצליחו להמלט מארצם, לא שבו ליהדותם בגלוי – מפחד צילה המאיים של
האינקוויזיציה. אנוסים אלו ששמרו על הסוואתם גם בין קהילות יהודיות מפוארות ושוקקות,
גרמו להחלשת הדת בין התושבים המקומיים[19].
אמור מעתה, אילו לא היו שיירות מצויות ולא היו יהודים נוסעים לספרד כלל, לא היה
לאותם אנוסים ממה לחשוש ולא היו חיים בצל הפחד שמא יתגלו. לכך סביר שראשי הקהילות
היו מעוניינים בניתוק גמור של הקשרים עם מדינות הכתר.
גרוע מכך, היו אנוסים, בעיקר הסוחרים שבהם, ששיתפו פעולה עם הכתר, וסיכנו את
אחיהם האנוסים שכבר התיישבו בבטחה במקומותיהם. סוחרים אלו נסעו לקהילות יהודיות
והתחזו כיהודים, אספו עדויות, ראיות ורשימות שמיות של "אשמים" ופרטים
רבים אודותם, כדי להעמידם לדין, וכל זה כדי לטהר את עצמם מכל אשמה (!)[20].
לדוגמה: אנוס בשם כריסטובל מנדס התגלגל בשנת תי"ג מסיבליה מכורתו לאיטליה.
הוא נימול בויניציה, שינה את שמו לדוד מנדס וחי כיהודי גלוי במרכזים היהודיים.
כעבור מספר שנים החליט לחזור למדריד, מסיבה לא ברורה, ושם נתפס ע"י שוטרי
האינקוויזיציה. לאחר משפט סוער שהתנהל נגדו ולאחר ייסורים על-אנושיים, הוחזר אל
חיק הטומאה, תוך שהוא מגלה לחוקריו דיווח מפורט על יותר משבעים (!) אנוסים שפגש
במסעותיו באיטליה וצרפת...[21]
דוגמה חריגה משמש תומאס, בנו של דוארטה אלוואריס, מגדולי וחשובי האנוסים
בלונדון וממייסדי הקהילה שם. תומאס חי בלונדון בבית אביו ששמר תורה ומצוות כבר
משנת ת"י, ובשנת תכ"ב חזר תומאס לארצות הרשעה, ובין השאר הלשין שם על
הוריו (!)[22].
מקרים אלו מעידים על הצורך העז שנוצר למנוע בעד יהודים מלבקר בספרד, כדי
להקטין את מעורבותם של שוטרי האינקוויזיציה בחיי הקהילות היהודיות בארצות
החופשיות.
אנוסים שפסחו על שני הסעיפים
היו אנוסים אחרים שהיו חצויים בנשמתם והפכפכים באופיים (או שקליטתם ביהדות לא
עלתה יפה), ובהיותם בתוך הקהילה החדשה – התנהגו כאחד העם וכיהודי לכל דבר, ואולם
בשעת ביקורם בספרד – התנהגו לגמרי כנוצרים[23].
היו בין האנוסים גם מי שהגיעו אל חוף מבטחים והחליטו לחיות כיהודים בגלוי, ועדיין לא
ניתקו עצמם בהכרח מהזיקה לארץ מוצאם, ובינתיים המשיכו במקצת עם נוהגים נוצריים.
לדוגמה, רבים מחברי הקהילות החדשות נקלטו בעודם אנוסים, והיו מהם שלקחו חלק פעיל
בחיי הקהילה, אף בטרם חזרו ליהדותם בגלוי, בעיקר משום רצונם להמשיך בקשרי מסחר עם
ארצות מוצאם – ספרד ופרטוגל, שם הוסיפו להתחזות כנוצרים. בעיות רבות התעוררו לגבי
אנשים אלה ומעמדם בקהילה, והדיהם נשמעים בספרי השו"ת[24].
אנו מוצאים לדוגמה, שאנוסים רבים לא מלו את עצמם גם לאחר בואם אל ארץ מבטחים, מפני
שהיו להם עדיין עסקים מרובים בארץ מולדתם וחששו שמא יצטרכו לחזור לשם ביום מן
הימים. אמתלא 'פסולה' היתה בפיהם: "שחושבים שכל עוד האיש ערל ולא נימול אינו
מכלל ישראל, ועונותיו אינם עונות והפשעים והמרדים כלא היו, ומזה נמשך להם נזקים
גדולים וכו' ויום ההוא לפי דעתם יום ראשון לחשבון עונות"[25].
שאלה מעניינת מאוד נשאל "החכם השלם והכולל" רבי יעקב ב"ר משה
שיניאור, מרבני פיסא (איטליה): "אחד מאנוסי הזמן הציל את נפשו וכו' ובא לעיר
שדרים בה ישראליים ובסוד ישרים ועדה מודה ה' בכל לב, מתפלל ג' פעמים ביום, מתעטף
בציצית ומתעסק במצות, אלא שעדיים לא נכנס בבריתו של אברהם אבינו לסיבת ממונו
המפוזר ומפורד בידי הגוים באותה העיר אשר יצא משם", וחשש אולי יצטרך לשוב שם
להציל ממונו. בינתיים "פגע בו הרגל ובבית הכנסת קנה מצות פתיחת השערים להוציא
ס"ת מארון הקודש". והשאלה היתה "אם מותר להניחו שיתעסק במצות
ולאחוז בדבר שבקדושה כזה כל עוד שלא מל". הרב שיניאור נטה להקל, ופנה לחכמי
ליוורנו לשאול לחוות דעתם. האחרונים חלקו עליו ונימוקם עמם: אם נתיר לו – ימשיך
להתעצל מלמול, ורק אם נמנע ממנו התעסקות בדבר שבקדושה, יגרום לו הדבר שיזדרז למול
את עצמו[26].
מאמסטרדם, מהמבורג, מליוורנו ומלונדון עדיין נמשך לבם של האנוסים אל עיירות
וכפרי ספרד ופורטוגל. בשנת תל"ב, כעשור לאחר שהצטרף המשורר דניאל לוי ליהדות,
כתב ממקום מושבו – אמסטרדם – בערגה על עיר הולדתו באנדלוסיה[27].
[1] סדר אליהו זוטא לר' אליהו קאפסאלי,
ירושלים תשל"ו, ח"א, עמ' 238. ר' אליהו שמע את הסיפור מאחד מחברי
המשלחת, "מקובל ונבון לחש, שמו החכם ר' יוסף, ממגורשי פורטוגאל".
[2] הקדמת בנו של ר' יעקב לשו"ת אהל
יעקב. אולם עין הממשלה היתה תמיד צופיה שלא ישפיעו אורחים יהודים אלה על האנוסים.
ואף דוד הראובני, שהיה נכבד מאוד בעיני המלך, נצטוה לעזוב את פורטוגל בתואנה שהוא
מחזיר אותם ליהדות.
[3] סיפור דוד הראובני נדפס לראשונה בתוך 'סדר החכמים וקורות הימים', ב אוקספורד תרנ"ג; מהדורה
מדעית נערכה בידי א"ז אשכולי, ירושלים ת"ש, וביקורתו של פרופ' א"ש
יהודה, עתון התקופה, נ.י. תש"י, גליון לד, ובמיוחד בעמ' 624-625.
[4] לדוגמה: רבי מנחם
עזריה פיגו אב"ד וינציה נשאל "על דבר האנוסים השרויים בארצינו,
המפורסמים אצלינו למאמינים בתוה"ק ומתאוים לחסות תחת כנפיה, אבל מתעכבים [מלשוב
אל היהדות בגלוי] לאהבת המועיל וכיוצא", ודן שם האם מותר להלוות להם בריבית.
הוא משאיר את השאלה ב"צריך עיון" (גידולי תרומה, וינציה ת"ג, דף
ריב ע"א). וראה עוד בשו"ת ר"י לבית הלוי, וינציה שצ"ב, סי' נב.
שאלות נוספת בהלכות רבית ראה בשו"ת רדב"ז, ג, סי' יב; ושו"ת מים
רבים, חלק יו"ד סי' ל.
[5] שו"ת רד"ך,
קושטא רצ"ז, בית יא (במהדורת סאדליקוב נדחתה התשובה לבית ל). מסקנתו של
רד"ך, דלא גרע ממומר שמקבלים מהם קרבנות, וכשנהרג נתכפר, לכן ראוי לומר עליו
קדיש. חלפו שנים ודעתו של רד"ך נשתנתה. מעתה הוא דן את האנוסים בחומרא רבה
ומכריז בקול רם על חזרתו מהוראתו (בית כח). כן הוא מפקיע מהם את זכותם לקבל ירושה,
וטעמו עמו: שכל שאתה מחמיר עתה בדינם, אתה סולל בפניהם את הדרך ומזרזם לשוב ליהדות.
[6] בשו"ת מבי"ט (ח"א סי'
קמב) הובא מקרה של אחד שחזר והמיר דתו. רבי יעקב ששפורטש מספר על אנוס שבא לאמשטרדם
עם שלושת בניו, והוא עם שני בניו הקטנים התיהדו, "אמנם הגדול, לעומת שבא כן
הלך, משוך בערלתו וחזר לסורו" (שו"ת אהל יעקב, סי' נט).
[7] בשו"ת מהרש"ך, ב, סי' קה,
נשאל על נאמנות של אנוס אחד שטען שקידש את אשתו "בפני שני עדים כשרים בני
ישראל וכו' שנזדמנו לשם אנשים יהודים, כיון שהרשות נתונה לעבור דרך המקום שהיה
שמעון שמעון הנ"ל בחזקת כותי אנשים יהודים", וזה היה "מקום אשר
אין תושבים יהודים כי אם כולם כותים".
[8] רבי יעקב ששפורטש מספר על "הבחור
אברהם בואינו שנשבה הוא ודודו יעקב בואינו, לבין האדומים [היינו לספרד] והפצירו
עליו להמיר דתו וסגפוהו ועינוהו וכו' כשלש שנים ולא שוה להם וכו' עד אשר ראה כי
שלחו יד בדודו נ"ע ובעבור סירובו שלא קיבל לחזור לדתם המיתוהו בסם הממית וראה
את עצמו יושב בדד בשביה מר ממות", ואז המיר את דתו "ונשאר שם כשלש שנים
אחרים וכו' עד אשר מצא אניה בלב ים של סוחרים ישראלים הולכת לארצות מערב שם נפשו
בכפו והערה למות נפשו ונס וימלט". לא ברור אם מדובר באנוסים או שמא ביהודים
מן השורה.
[9] אחד מגדולי וחשובי האנוסים היה
"השר" ר' מנואל פריננדס, חכם מדיני, סופר נכבד בענייני הנהגת המדינה.
בשנת תי"ב, כאשר שב לליסבון לרגל עסקיו נתפש על ידי מלאכי החבלה והובא אל
שוטרי האינקוויזיציה, ונעשה בו משפט מות (גרץ, דברי ימי ישראל, ח, עמ' 202).
[10] רבי שמואל אבוהב אב"ד ויניציה כותב
בספר הזכרונות, פראג תצ"א (זכרון י פרק ו, ד"ה בדבר תוכחה): "וכבר
ראיתי מי שכבר היה במקום חירות ושנה באיוולתו בטענה שהיה הולך להביא את בני ביתו
ולא רצה למול את עצמו וכו' והלך ולא בא ונטבע בים, וזה היה עונשו בעוה"ז".
האנוס בלתזר לופיץ שיצא לבאיונה (צרפת) וייסד שם קהילה קטנה של אנוסים שחזרו
ליהדותם, חזר לספרד לעיר קואינקה להשפיע על בן אחיו שישוב לדת ישראל, נתפס ועונה
ביסורי תופת, ונשרף על קידוש השם – מתוך גאוה יהודית – בי"ד בתמוז שנת
תי"ד (גרץ, דברי ימי ישראל, ח, עמ' 202; רוט [לקמן הערה 13], עמ' 161).
[11] רוט, עמ' 390.
[12] רוט במאמרו על אנוסי צרפת, בתוך
כת"ע R.E.J.
89 (1930) עמ' 217.
[13] A History of the marranos, 1974.
[14] פרקי ספרד, ירושלים תשנ"ח, ב, עמ'
950. כמובן שכל תיק ותיק מכיל מידע רב, מהם ניתן ללמוד על הלך הרוח בקהילות היהודים בספרד ולמנהגיהם יום-יום. מידע
זה הוא ייחודי במינו – תיאור ותיעוד של מנהגי ספרד שאין לנו מקור אחר להם, כי אם מתיקים
אלו המלאים ארס ורשעות, וגלים של שנאה ואכזריות נודפים מהם.
[15] יש לציין שפאס היתה מקום מקלט לאנוסים
רבים מספרד ופורטוגל, ושוטרי האינקוויזיציה ידעו שאנוס שפניו מועדות לפאס – ברור שיצא
מכלל נצרות ונעשה יהודי לכל דבר (ראה מאמרו של ח' ביינארט, "פאס – מרכז לגיור
ולשיבת אנוסים ליהדות במאה הט"ז", פרקי ספרד, ב, עמ' 855).
[16] רוט ערך מאמר שלם
לחקור את מהלך חייו הסוערים של אברהם יהודה, בכת"ע H.U.C.A.1943, מעמ' 211.
[17] בשו"ת
מהרשד"ם, חלק אה"ע סי' י, נאמר: "ואחד מהם היה פה [סאלוניקי] והלך
לשם [פורטוגאל] ונשתמד". וזהו כנראה אותו מעשה שבשו"ת מהריב"ל,
ח"א סי' יט: ביאקר... היה בשאלוניקי ימים רבים וחזר לפורטוגאל".
[18] עד שנת תי"ז לא
הותרה רגל יהודית לדרוך באנגליה באופן גלוי, ואף משם הגיעו בודדים לספרד, אחרי
שחזרו ליהדותם וכבר חיו כיהודים.
[19] על בריחת אנוסים ודרכי מילוטם ותגובת
האינקוויזיציה, ראה מאמרו של ח' ביינארט, "יציאת אנוסים מחצי האי האיברי
במאות הט"ו-הי"ז", פרקי ספרד, ב, עמ' 791.
[20] קפלן, המאבק, עמ' 77.
[21] י' קפלן, המאבק, עמ'
71. אין לבלבל בינו לבין המשכיל דוד מנדס, תלמידו של רמח"ל.
[22] י' תשבי, "ידיעות חדשות על קהילת
האנוסים בלונדון", בתוך: גלות אחר גולה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 482.
[23] י' קפלן, המאבק, עמ' 70.
[24] לדוגמה בשו"ת פני משה לרבי משה
בינבנישתי (ח"א סי' סא), בתשובה לליוורנו משנת תט"ו, הוא כותב:
"לפעמים האנוסים הבאים מארץ הגזירה עם נשותיהם בעיר ליוורנו ובעיר פיזה,
עומדים עד שישה חודשים ויותר בלי קידושין". וממשיך בתיאורים מעניינים של מעשי
קידושין אצל האנוסים. בענין זה נמצא גם בשו"ת מהרי"ט צהלון, סי' קמח;
שו"ת יכין ובועז, ב, סי' יט.
בשו"ת מהרש"ך, ח"ב סי' קט, הובאה
עובדה על אנוס, שאחר שהתייהד חזר לפורטוגל כדי לקבל ירושת גיסו שנהרג.
[25] לשון רבי משה חאגיז, ספר הזכרונות (לעיל
הע' 10).
[26] רבי רפאל מילדולה
אב"ד ביאונה, שו"ת מים רבים, אמשטרדם תצ"ז, חלק יו"ד, סי' נא.
רבי רפאל מתאר את ר' יעקב שיניאור כזקנו, ולא פירט האיך. בסימן נג סמך ר' רפאל את
ידי המחמירים!
בשו"ת מבי"ט הובא מקרה על אחד שיצא מארצות
הרשע, "ולא מל ולא התנהג כדת ישראל ועודנו בגיותו, אדרבה הרבה לפשוע וכו'
וחזר לארצו".
[27] י' קפלן, המאבק, עמ' 68.
תגובות
הוסף רשומת תגובה