לשאלת החרם שלא לשוב לספרד
חרם ספרד חלק ד'
תקציר
בשני היריעות הראשונות דנתי במקורות השמועות על החרם, והבאתי הן את דבריהם של
חכמי ישראל והן את מחקריהם של המלומדים, הן את המחייבים והן את השוללים, ונוכחנו
שאין בסיס איתן לדבר חרם על ספרד בדור הסמוך לגירוש. ביריעה הקודמת נסיתי לגעת
בנסיבות ההיסטוריות שעשויות היו להביא את ראשי הקהילות בדורות שלאחר הגירוש להכריז
חרם שלא לבקר ושלא לדור בספרד ופורטוגל, ואכן ראינו שצורך גדול היה לתקנה זו. להלן,
ביריעה האחרונה, ניווכח לדעת שאכן גרמו טעמים אלה להטלת חרם, וכך מתיישבים השמועות
העקשניות ועם העובדה שלא מצאנו זכר לחרם.
דוגמא לעוצמת הקול על החרם, "קלא דלא פסיק",
ניתן למצוא בדברי הרב יקותיאל יהודה גרינוולד, בתארו את הגירוש: "רגיל בפי
העם – אמנם לא מצאתי לעת עתה בשום מקום – שהזקן שבחבורה השביע את העם לבלתי שוב
עוד לספרד עד עולם. 'ארור האיש מישראל' – נשמע קול הזקן חוצב להבות – 'אשר שוב
ישוב בקרב הימים לארץ ספרד הטמאה, האיש ההוא לא יבוא בקהל ישראל', 'ארור' ענו כל הגולים"[1].
החרמות ביהדות ספרד
בקהילות הספרדיות שבפזורה נהגו להטיל חרם על העבריינים. אמצעי ענישה זה הרתיע
את פורצי הגדר. עשרות עשרות חרמות נמצאים בפנקסי הקהילות, הן על עבירות חמורות והן
על עבירות הנראות קלות[2].
הלכה ברורה היא: כל ציבור של
אנשים יכולים להחרים את בני אותו ציבור; כגון בעלי אומניות יכולים להחרים על כל
בני אותה האומנות בדבר הנוגע לבעלי אומנות זו[3].
וכדי לשבר את האוזן אביא כאן מעט מספרות ההלכה של יהדות ספרד:
כתב החינוך (מצוה תצא):
"מכיון שאין לנו היום דיינים מומחים, יש לכל קהל בכל מקום שהם למנות קצת מן
הטובים שביניהם וימסרו להם כוח על כולם להכריחם בל מיני כפייה שיראה בעיניהם,
בממון או אפילו בגוף... " (וראה שו"ע חו"מ סי' ב). ויש כח בידי
הציבור, או בידי ראשי הקהל המייצגים את הציבור, להטיל ולהכריז חרם על קיום תקנתם,
חרמתם או גזירתם, וכחו יפה כחרם של המלך או של בית דין[4].
ואנשי העיר שהחרימו, צריך שיסכימו כולם לחרם, או רובם במעמד טובי העיר, כדי שיחול[5].
ואולם יש תנאי בדבר: "חכם
יחידי אינו אוסר וגוזר גזירות על כל ישראל כי אם לבני עירו"[6].
אך קודם שנתמקד באיסורים שהוטלו אחרי גירוש רנ"ב, כאן המקום להביא פנינה
שתאיר לנו את מהלך רוחם של חכמי ספרד כלפי אותם שאינם נזהרים לעמוד איתנים בדתם
וחזרו למקום הסכנה.
בשנים הראשונות שאחרי גזירת קנ"א נמלטו אנוסים רבים על נפשם, ולרוב נתקבלו
הגולים בסבר פנים יפות בארץ מבטח והתאקלמו יפה. אבל כאשר רק שקטו במקצת הרוחות
בספרד, ולאנוסים היתה פחות או יותר היכולת
לחיות בה כדת היהודי, חדלה ההגירה מארץ זו. מצאנו פעם אחת, שהיתה כוונה מצד כמה ממנהיגי
יהודי ספרד שהתיישבו בקהילות אלג'יר, לעכב את ההגירה מפחד ההתחרות, ומעשה מכוער
בענין זה מספר הריב"ש, שיום אחד הגיעה לאלג'יר "ספינה ממיורקה ובה
מ"ה נפשות מאנוסי מיורקה בלנסיאה וברצלונה, והשר [=המושל] היה רצונו
להכניסם לאהבת התועלת, כי היה לוקח מהם כפולה לגולגולת". והנה באו קצת
ישמעאלים [כנראה יהודים מקומיים] לבקש שלא יניחם לרדת מפני יוקר השער, ונזף בהם
נזיפה: "חשבתי אתכם כמאמינים ורואה אני שאתם כופרים, וכי אין יכולת באל לזון
אלו בכלל כל העולם". אולם אחד מתקיפי מיורקה שהתישב באלג'יר "היה מתאמץ
שיעשו הקהל [תחבולה] עם השר לבלתי יניחם לרדת, למען ישובו למיורקה וימנעו הכל
מלבוא פה". אך הריב"ש קם והכריז: "בחרם יהיה בעולם הזה ובעולם הבא
כל יהודי שיגרום שישובו אלו העניים למיורקה"[7].
שרידים לקיום החרם
שנים אחדות אחרי הגירוש היו כאלו מן המגורשים ששבו מתלאות הדרך והגלות והגיעו
לארצות האליליות, והמירו את דתם[8]. אחרי חיפוש
רב בחומר ההיסטורי, ערכתי "רשימה" של ראשי הקהילות הספרדיות בפזורה שהביעו
חששם מהתגברות זרם השבים לספרד, ובמיוחד לפורטוגל, שהרי הדת היהודית היתה אסורה
שם. מיד עם הגירוש לא גזרו חרם על השיבה לארצות האלילות, שכן לא עלה על דעת הרבנים
שעלולים יהודים לחשוב על שיבה. רק לאחר כמאה שנה, כשנתברר הצורך בהסתייגות מפני
האפשרות של חזרה לספרד ופורטוגל – החלו לצוץ חרמות כנגד החוזרים, ולהלן אמנה שלוש
סיבות שהביאו להכרזת חרם – די מפורש – של כמעט כל הקהילות המגורשות (מלבד במרוקו
שאין בה זכר לתקנה זו[9]): א. משום
שחששו ליהדותם של השבים מחמת ידה הארוכה של האינקוויזיציה (שהארכתי בגורמיה ביריעה
הקודמת); ב. מצאנו שהמגורשים הכריזו חרם כלכלי על אנקונה, כדי לנקום באפיפיור על
הריגת אנוסים, ומסתבר שסיבה זו גם עמדה ביסוד החרמות על ספרד ופורטוגל. ג. דחייה
וסלידה מהארץ הארורה בשל טומאתה.
א. החשש ליהדותם של החוזרים
הקהילות הספרדיות באמסטרדם החלו להתארגן משנת ש"ס ואילך. בשנה זו נוסדה קהילת
"בית יעקב"; קהילת "בית יעקב הספרדית "נוה שלום" נוסדה
בשנת שס"ח; קהילת "בית ישראל" בשנת שע"ח. הקהילות הללו העתיקו
את תבנית קהל ויניציה כדוגמא לניהול קהילה ספרדית. בשנת שצ"ח, כאשר החליטו
שלוש קהילות אלו להתאחד גוף אחד, קבעו שתקנותיו ייעשו לפי הנוהג בויניציה, וקראו
לקהילה החדשה "ק"ק תלמוד תורה", כשמו של קהל הספרדים בויניציה.
בפסקי דין של ק"ק תלמוד תורה, נמצאת תקנה משנת ת"ד,
"הסכמה" נגד כל "יהודי נימול שינטוש את היהדות וילך לארץ השייכת
לספרד או לפורטוגל, או שייוודע כי עבד עבודה זרה במקום כלשהו". התקנה קבעה
שכל מי שילך לארצות אלה ייאלץ עם שובו לאמסטרדם לבקש מחילה מעל תיבת בית הכנסת,
קבל עם ועדה. במשך ארבע שנים ייאסר לכבדו בעלייה לתורה או במצוה כלשהי בבית הכנסת,
ובכל אותה התקופה יימנע ממנו למלא תפקיד כלשהו בקהילה. רק בתום ארבע השנים האמורות
ורק לאחר שהעבריין יחזור בתשובה שלמה על פי הוראות ה"חכמים" של הקהילה,
יוחזרו לו זכויותיו המלאות כחבר הקהילה[10].
מאותה שנה ואילך נהגו לרשום בפנקס הקהילה את שמות העבריינים שהלכו ל"ארצות
העבודה הזרה" ובשובם נצטוו להביע חרטה פומבית על מעשיהם[11].
בפנקסה של הקהילה הספרדית בהמבורג, נמצאת תקנה משנת תי"ח (1658)
הדוחה אחד שביקר בספרד. וזו לשונה: "מי שביקר בספרד או פורטוגל לא ייקרא במשך
שנתיים לעליה לתורה ולא יתכבד בשום מצווה אחרת"[12].
באותו פנקס מצוי גם נוסח צוואה של אנוסה שיצאה מפורטוגל והתיישבה בהמבורג. היא
מצווה על חלוקת רכושה, וכותבת כי במקרה שהרכוש שהשאירה בפורטוגל לא יימכר מיד – יחולקו
ההכנסות ממנו באופן שווה בין כמה מקרובותיה וקרוב אחד, והיא נוקבת בשמותיהם, בתנאי
שקרוב זה לא ייצא לפורטוגל. במקרה שהוא יפר את התנאי, יועבר הרכוש לקרובים אחרים![13]
בי"ח באדר שנת תט"ו חיברו ראשי הקהילה הספרדית בליוורנו,
שהיתה דומה בגודלה לזו שבאמסטרדם, תקנה שקבעה "כי כל מי שילך לארצות המערב
שבהן אסור ליהודים לשהות, מזמן שובו ולמשך תקופה של שנתיים – לא יעלה לתורה ולא
יאמר את ברכת הגומל, ולא ימלא שום תפקיד בקהל קדוש זה ולא יזכה בו בתואר
כלשהו". באותה שנה חידשה הקהילה בליוורנו את פנקס תקנותיה, רוב התקנות
מתייחסות לטיבם של הפרנסים. בין התקנות נמצאת תקנה אחת המתייחסת לאלו שביקרו
בממלכות ספרד, וזו לשון התקנה: "מי שהולך לארצות המערב, מקום אשר אסור על
יהודי לשבת שם, לא יוכל לכהן בתפקיד או משרה ציבורית כלשהי, משך שנתיים מאז חזר
לליוורנו"[14].
בפנקס חברת "הכנסת כלה" בעיר ליוורנו באיטליה, שנוסדה בשנת תקפ"ג,
נמצאת תקנה שכל מי שיצא לדרכים ובין המדינות הוא עובר גם את ספרד או פורטוגל, הוא מפוטר
מן החברה, בדיוק כאילו יצא מן הדת היהודית![15]
נחזור להמבורג. בי"ז בטבת תי"ח, ניסחו
פרנסי קהילת 'בית ישראל' של בני הספרדים בהמבורג, קהילה שמנתה אז קרוב לשש מאות
נפש, הסכמה דומה לזו של ליוורנו: "מי שיעזוב את היהדות וילך לספרד או
לפורטוגל, לאחר שישוב משם לא יעלה במשך שנתיים לתורה, ובזמן זה לא יכבדוהו בשום מצוה"[16].
ייסוד קהילת האנוסים בלונדון היתה בשנת תט"ו עם פעולתו של מנשה
בן ישראל, דרך פתיחת בית הכנסת הראשון בשנת תי"ז, ועד ייסודה המלא. בשנת
ת"כ החלו חיי הקהילה להתרקם, ובחודש חשוון תכ"ד ייסדו את קהילת
"שער השמים" שנוהל ע"י "מעמד", ומינו את ר' יעקב ששפורטס
ל"חכם" הקהילה, והחלו לערוך פנקס ותיקנו תקנות[17].
כבר בתקנות הראשונות (תקנה מס' 33) בפנקס תקנות קהילה הספרדית בלונדון נאמר: "יהודי
נימול אשר ילך לארצות ספרד ופורטוגל ויחזור לאחר מכן שוב ליהדות, לא יתקבל לקהילה
עד שיעלה לתיבה ויבקש מחילה קבל עם ועדה, מהאל ברוך ומהקהל, על השערוריה שעורר,
ויקל על עצמו לחזור בתשובה על פי מה שיוטל עליו"[18]. עוד נאמר שם,
שה"מעמד" רשאי ליטול את מקומו של היחיד בבית הכנסת אם נעדר מן העיר
ליותר משנה[19].
התקנות מן השנים תקמ"ה (1785) ותקצ"א (1831) כוללות סעיפים
המטילים עונשים על המבקרים בספרד ופורטוגל, הואיל והאנשים המבקרים בארצות האלה
צריכים לחיות למראית-עין כנוצרים. ולא עוד, אלא שהם מעמידים בסכנה את האנוסים,
שעימם הם באים במגע[20].
וזו לשון התקנה: "הואיל ואי-אלה אנשים מבני עמנו, אשר באו מספרד
ופורטוגל, חזרו למדינות האלה – בהן הם אנוסים לחיות חיי נוצרים – וגרמו בכך נזק
לאנשים מבני עמנו המתגוררים שם, ראינו חובה לעצמנו לעשות כפי יכולתנו למנוע הרעה
הזאת. הוחלט על כן: כל אדם הבא מן המדינות האלה לאנגליה או לארץ אחרת בה נסבלת הדת
היהודית, והוא חי שם כיהודי, ולאחר מכן הוא חוזר לספרד או פורטוגל, שם הוא אנוס
לחיות כנוצרי – דינו להיות מוצא מן הקהילה, ובמיתתו הוא יקבר חוץ לגדר. אם האדם
הזה חוזר מספרד או פורטוגל – לא יתקבל שוב לקהילה. ואם הוא רוצה לחזור כחבר מהקהילה,
עליו להתייצב על הבימה בבית הכנסת ביום שראשי העדה ("מעמד") נוכחים,
ובקול רם יבקש סליחה ומחילה מאלוקים ומן העדה על החטא שהוא חטא ויקבל עליו את
התשובה וישלם את הקנס שיטילו עליו ע"י החכם וראשי העדה".
מתקנה נוספת אנו למדים, כי עונשים אלו הוטלו על הנוסעים לספרד או פורטוגל,
ושם העמידו פנים כאילו הם נוצרים. פְּטוּר מן העונשים היה רק למי שהיתה בידו הוכחה
כי הוא יוצא לארצות האלה בניגוד לרצונו[21].
לא נמצאה רשימה של תקנה לפני שנת 1785, על אף שהקהילה כבר היתה קיימת כמאה ושלושים
שנה – כנראה שעד אז לא היה צורך בתקנתן, כי לא רבו המבקרים בארצות ספרד.
עדות חיה על הפחד מפני התנצרות כל העובר את גבולי
המלכות, נמצאת אצל הסופר והמשכיל שמואל רומאנילי. הוא נולד בשנת 1757 במנטובה, גדל
בחסותו של שלטון סובלני יחסי, התעשר בהשכלה רחבה וידיעות שפות רבות. בשנות השמונים
הגיע ללונדון, שם הדפיס כמה מחיבוריו. בשנת 1787 התכונן לחזור לאיטליה, והגיע דרך
הים אל מבצר גיבראלטאר, אך השתהה שם זמן ממושך, משום שלא מצא לו אנייה למחוז חפצו, ותקלה זו הביאה אותו לסף הייאוש. וכה הוא מהרהר:
"אל תתפלא בראותך אותי נבוך ברב שרעפי לצאת ממסגר הזה. אנא אלך? דרך ספרד
ביבשה אין יוצא ואין בא, ועוד איך יזיד איש יהודי לעבור דרך שם, אם לא ימיר דתו?
ואתה ידעת כי אין בכח האדם להמיר באמת דת אשר ינק בחלב אמו, כמו שאין בכחו להמיר
לידתו. אם אתחפש ואתנכר, חיי תלויים לי מנגד אולי יכירוני"[22].
הפחד היה בעקבות הדרישה להביא תעודת טבילה! בגלל שרק
נוצרי היה יכול לעבור את גבול הממלכה.[23]
ב. נקמה – חרם כלכלי על אנקונה
האפיפיור פאולוס הרביעי ישחקו עצמותיו, המכונה "המטורף"[24], ציווה להעלות באש את משכנות ישראל,
אך גזירה זו לא יצאה אל הפועל. לבסוף ניתך כל קצפו על האנוסים באנקונה שברחו מפורטוגל.
בעיר זו נמצאה קהילה של אנוסים שנקלטו ע"י האפיפיורים שקדמו לו[25]. בשנת
שט"ו נאסרו כל בני עדת האנוסים, רכושם הוחרם והם עצמם נידונו לשריפה.
השתדלויות רבות נעשו להצילם, אולם הן עלו בתוהו, ובחודשי אייר-סיון הועלו על המוקד
על קידוש השם. חלק מן האנוסים נמלטו לפיזראו הסמוכה, שבה משל דוכס אורבינו, בעוד
שאנקונה היתה שייכת למדינת האפיפיור[26]. האפיפיור
המשיך במעשי רשעותו, והטיל מסים רבים על הקהילה היהודית וזרע בה הרס, כל זה נוסף
לשריפת הספרים.
אסון "אנוסי אנקונה" זעזע את כל תפוצות ישראל, חרדת מוות עברה
בקהילות. מעשיו אלו הבאיש את ריחו של פאולוס גם בעיני נוצרים רבים. הכנסייה
התביישה עמוקות ממעשיו, עד שהכחישה את כל ההתנהגות המחרידה כאילו לא היתה. אולם
'תתן אמת ליעקב', הספרות היהודית מלאה בתיאורים מזעזעים חיים מבני הדור[27], כמו שאלות
הלכתיות שהועלו בעקבותיה, ועל כך נדון.
שמועת השריפה זעזע את כל תפוצות ישראל, ביחוד את הספרדים היושבים בתורכיה, הם
השתוקקו לנקום באפיפיור האכזר. מתוך תחושה זו נעשה נסיון מיוחד במינו של החרמת
נמל אנקונה על ידי הסוחרים היהודים שבכל רחבי האימפריה העו'תמאנית[28], והעברת
המסחר לנמל פיזארו הקטן. בתמורה הבטיח הדוכס שלום ושלווה לאנוסים שנמלטו לארצו.
נותר לפליטה קובץ מכתבים שנכתבו בעיצומו של הגזירה השופכים אור על פרשה זו[29]. במכתבים
אלו פונים פליטי אנקונה אל אחיהם שבסלוניקי וקושטא, בזעקת שבר להצילם משואה זו.
בסוף המכתב הראשון, הם מעלים את רעיון ה"חרם" לבלתי הוסיף עוד שלוח
סחורותיהם לחוף אנקונה, כדי לזעזע את המדינה, ואלו דבריהם: "ועתה זרע את כהני
ה' ... נקום לקול זעקת אלה האביונים להנקם מאויביהם מן הארץ אשר אררה ה'?[30] ואם אין כח
אבנים כוחינו, להלחם עלינו בחזקה, הן ה' יעצור בעמו והוא יריב את ריבם, והנגלות
לנו לעשות עד היכן שכח ידינו מגעת. אמנם כי אתם עִם ראשינו אלופים המסובלים בתורה
ובמצוות על פיכם תהיה ולכם משפט הבחירה... זאת עשו... לגזור גזירה לגזירה העיר
תשאנה שממה, בל יהל ערבי ועברי ואל ישבו שם לסחרה, ואתננה לא תשורנה עין רואי במשא
ומתן אפילו בשוה פרוטה, אפס למחרפות תהיה וארור כל עובר דרך הלזו ותהי נשמה ידעו
כל יושבי בה, כי יש אלקים בישראל וכלנו בני איש אחד נחנו...". בהמשך דבריהם
הם מביעים תקווה שחרם זה יפגע בכלכלת המדינה, וילמדו לקח, וימנעו ממעשים דומים
בעתיד.
בקובץ מכתבים אלו נותרו רק המכתבים של פליטי אנקונה, אבל התשובות מסלוניקי
וקושטא לא נותרו לפליטה, לצערנו. העולה מעיון בארבעה מכתבים אלו, שהנשאלים חששו
שמא הכרזת חרם יגביר את מידת השנאה יותר, מאידך גיסא – הנאנקים מאנקונה לא היתה דעתם
כן, וכנראה שאלו האחרונים הצליחו לשכנעם. חיש מהר נקלטה דעה זו בקרב יהודי האימפריה
העות'מאנית ונוצרה דעת קהל נמרצת מאוד שיש לשלם לאפיפיור כגמולו. דנה גרציה וחתנה
דון יוסף הנשיא, שבעצמם היו אנוסים מפורטוגל שברחו לתורכיה[31], התעוררו
להציל את האומללים והכריזו מלחמה נגד האפיפיור, ודרשו להטיל חרם בכל מחיר[32].
בחודש אלול של שנת שט"ז הוכרז חרם על אנקונה ועל חופה, שהיה שטח מאוד
נוח לעגינת אניות. כל הצי של דון יוסף נשיא וכל שאר האניות היהודיות, הקשורות עם
סוחרים יהודים, היו צריכים מעתה להפליג לפיזארו. רבני שלוניקי גזרו חרם, וכדי לממש
את החרם נזקקו לבית דין מרבנים מובהקים. בית הדין נתבקש להכריז חרם, שאפשר יהיה
להטותו נגד אנקונה. אלא שהחרמת הנמל גרמה סבל רב והפסדים ניכרים ליהודים הוותיקים
שישבו באנקונה, מה גם שחששו מנקמתם של התושבים המקומיים במקרה שהחרם יצליח ויפגע
בכלכלתה של העיר. הם חששו פן יעלה החרם את חמתו של הרשע, ובמקום להועיל רק יחריף
את המצב ויסכנם. בני הקהילות נתפלגו אז לשניים בהערכתם השונה של תועלת החרם ונזקו:
קהילת פיזארו והנספחים אליה עודדו את החרם, אך יהודי אנקונה והקרובים אליה התנגדו
לו ודחוהו בשתי ידים. טענתם היתה, שעם כל הצער והכאב על מה שארע, לא יתכן שיעדיפו
את בטחונם של אנוסי פיזארו, שמספרם מועט יחסית, ויתעלמו ממצבם העדין ומן הסכנה שבה
הם עצמם נתונים[33].
כנראה שחכמי איטליה בכללותם סברו כבני אנקונא, שהיו קרובים למקום המעשה, והדבר
היה נוגע לנפשם, ומסיבה זו לא מופיעה כל הפרשה בספריהם, ונראה שמילאו פיהם מים[34]. להוציא את
רבי יהושע צונצין, שמכורתו מאיטליה ועבר לטורקיה, רבה של הקהילה האיטלקית במאיורקה
שבקושטא[35], שהקדיש
לחרם זה תשובה מקיפה, בה הוא מפרט הן את כל הרקע להטלת החרם, והן את כל צדדיו
וצידי צדדיו בהלכה והגיון. מסקנתו ברורה: "יראה לי דהויא הסכמה זו דבר הרשות.
והרוצה להסכים יסכים בה"[36]. ואולם
אחריה הוא מגיע לתפנית מעניינת – הוא מאשים את יהודי אנקונה שמלכתחילה באו לגור
תחת שלטון האפיפיור, ולכן אין מקום "לנקום נקמת דם אחינו השפוך". ועוד
יתירה מזאת, אם היה בכוחו היה מחרימם על כך שבאו לגור שם, ולא תחת יד השולטן! ואלו
דבריו: "יהודים אלו אשר היו מקודם נוהגים בנימוסי הגוים בפורטוגאל ובאו לחסות
תחת כנפי השכינה לנהוג דת משה, לא היה להם לקבוע דירה בארצות הגוים, אע"פ
שעשו להם כמה הבטחות, דמילתא ברורה ומפורסמת לכל בן דעת שהיו עתידים לעשות בהם
משפטי נקמות על שכפרו בדתם וכו' ואם הייתי מוצא מי שימנה עמי הייתי מחרים כל מי
שנאנס בפורטוגאל וקבע דירתו תחת שררה בארצות הגוים". הוא ממשיך לנמק את
משפטו החריף: "ואע"פ שמחליקין הם לשונם ומחנפים אותם לפי שעה, בקרבם
ישימו חרבם ובעת כקדם יפקדו עליהם. ואפילו אם השר ההוא יעמוד בדבורו, מי יודע בנו
המולך אחריו אם רוח המושל יעלה עליו לפרוע פרעות בישראל". הרי שר' יהושע
צונצין, אף על פי שסבר בתוקף שאין לחתום על החרם הכלכלי, אבל דעתו היתה להחרים את
החוזרים לארצות הרשע[37].
אולם לצד הנשיא עמדו שניים מענקי הדור: דעתו של מהר"י בן לב היתה להחרים
את הנמל אפילו יהיו קצת יהודים ניזוקים מזה[38], וכן דעת המבי"ט
מצפת[39]. שני המאורות
הגדולים תמכו בחרם, ואכן החרם נתן את אותותיו והמצב הכלכלי ירד פלאים. עם מיתת
הרשע, שעל כסאו עלה פיוס הרביעי[40], התבטל
האיסור.
למרות שלא מצאנו בחרמות שנעשו על ספרד ופורטוגל שהביעו רצונם לנקמה בצורריהם,
כיון שראינו את התייחסותם זו כלפי אנקונה, ניתן לומר שסיבה זו היתה רקע להטלת החרם
לשוב לספרד.
כאן המקום לציין את הפולמוס הגדול אודות "כשרות" אתרוגי יון, שהתחולל
מרקע כלכלי, ותלו את האיסור במידת השנאה של היוונים כלפי היהודים. בשנת תרס"ג
פרסם רבי צבי הירש ב"ר שמחה קאפשטיק, אב"ד שדה לבן, קול זעקה מנהמת לבו,
האיך אפשר לפרנס את היוונים אשר שפכו דם יהודי כמים: "האתרוג פיגול הוא לא
ירצה, מתועב ומגואל בדמי אחינו אשר שפכו דמם כמים בחוצות קורפו ויזבלו במיהם את
גנותיהם". את קול הקורא מסיים ר' צבי הירש על פי לשון הכתוב: "ולקחת
לכם, משל לכם, ומשל ארצכם"[41].
חיזק את דבריו רבי משה הלוי קעניג, דיין בקויברסדורף, בהקדם דברי המדרש עה"פ
"ולקחם לכם ביום הראשון" – ראשון לחשבון עונות. וכך אמר: אנו עומדים
ביום ראשון של חג עם ארבעת המינים ביד, ואנו מדמין בלבנו לקיים המצוה הנעלה, אולם
אליה וקוץ בה, אחד משום "לא תחנם", ושני "איך השלכנו כספנו ליוונים
הרשעים, א"כ מיד במצוה הראשונה נעשית בעבירה, ואתי שפיר "ראשון לחשבון
עונות", מי יתן, סיים הרב קעניג, שישתקע דבר מכוער זה מעמנו לתת כספנו לרשעים
ולא לאחינו בשרינו אשר עושים מלאכתם באמונה מבלי רמיה וחשש מורכב"[42].
מיותר להוסיף שתחושה זו עמדה בלבם של אודים מוצלים מאש שלא
אבו לקבל את כספי השילומים של ממשלת גרמניה, ורבים הרבו לעשות שלא רכשו מאומה
מתוצרתה. יתירה מזו, כמה פוסקים דנו אחרי המלחמה אם יש לגזור שלא להתיישב בארץ
ארורה זו שהמיטה חורבן על שליש מישראל, ודי בזה[43].
ג. טומאת הארץ הארורה
סיבה נוספת להתרחקות מהמלכות, אפשר לתלות ברעיון שביטאו כמה ממנהיגי
המגורשים, שארץ ספרד היא טמאה, והיא לא יכלה לשאת את קדושת יהודיה[44].
כבר בעת גזירות קנ"א, בעת שברחו לא"י רשמו יהודים את העולה על
רעיונם, במאיסת הארץ ממנה ברחו. אחד העולים, עלי בן מכיר מטודלה, קיבל בשנת
קנ"ו (1396) מכתב המלצה מקהילת סראגוסה, וכנראה שיצא מבית מדרשו של ר' חסדאי
קרשקש. באגרת זו בולטים הדי מאורעות קנ"א. ספרד היא, לדבריו, "ארץ ארץ
לא מטוהרה, הרה עמל ואון אבן מעמסה", "ארץ עיפתה כמו אפל צלמות ולא
סדרים ליהודים אשר בכל עיר ועיר", "העם היושב בקרבה הוא ארבה".
כותב האגרת מבקש את נקמת עמו: "נקום נקמת ברית להכרית לסעף פארה פודה. דרך
ערך מלחמה חמה באפו וקצפו זעפו וזעמו בקומו לערוץ הארץ. ארץ חתה ומחתה. תחת חטה
ותחת שעורה שערה וסופה סורי הגפן נכריה". ועל אף מצבה הרעוע של ארץ ישראל
"יעזוב איש את אשתו ואת בניו, מקומו ועירו ארץ מולדתו ובית אביו" ויעלה
לארץ[45].
וכך עולה משירו של יצחק בן חיים הכהן[46],
שחי בדור גירוש רנ"ב, המתחילה 'ארץ ספרד תני חשבון'. בשירו דורש המשורר תגמול
מארץ ספרד על מעשיה, ואף מעלה את התמיהה למה החצרנים היהודיים לא עשו די להצלת
אחיהם ולהפר את הגזר דין. את התשובה לתמיהה זו הוא משיב, שהארץ לבדה היא אשמה: "ארץ
טמאה אני לסבול קדושה כזו / עִם עַם טמאים ובחרתי בטומאתם / ילכו לבקש אלוהיהם בלב
טוב וישובו לארצם[47]
וגם ישבו באדמתם"[48].
בית אחד מקינה על הגירוש, של פייטן מדור הגירוש, מבטא את קללתו של האדמה: "קרוב
יום פקודתה / יום אידה ואימתה / אורו ארור לקראתה / עד די קטילת חיותא"[49].
[1]
בספרו 'הרב יוסף קארו וזמנו', ניו יורק תשי"ד, עמ' 35.
הבאתי דבריו כאן, כיון שנשמטו ממני בשעתו.
[2] י' קפלן הקדיש על כך מאמר מיוחד: The
Social Functions of The Herem; in: Dutch jewish History, 1984.
[3] ראה שו"ע
חו"מ סי' רלא, סע' כח; שו"ת ריב"ש סי' תסו; תשב"ץ ח"א
סי' קנט; שו"ת רד"ך בית יב חדר ב.
[4] כ"כ הרמב"ן
במשפט החרם; שו"ת הרשב"א, א, סי' תשפא; ה סי' קכה; תשב"ץ, א, סי'
קכג; שו"ת הר"ן סי' סה; שו"ת ריב"ש סי' רמט.
[5] משפט החרם
לרמב"ן, עמ' רצה; שו"ת ריב"ש סי' רמט.
[6] שו"ת הריב"ש,
סי' רעא.
[7] שו"ת הריב"ש, סי' סא.
את רשמי אותם מאורעות המספרים את אימי אותם ימים רעים
של גזירות קנ"א, ובתוכה מגורשי מיורקה, רשם על קצה המזלג רבי ראובן בנו של
הר"ן על ס"ת שכתב אביו, וז"ל: "ספדי תורה קדושה והדורה, ולבשי
כסות השחורה, כי מפרשי אמריך ברורה, נפלו באש המדורה, שלשה חדשים פשטה אש התבערה
בק"ק בני ישראל בגלות ספרד המרה... חמת ה' נתכה, במהפכת סדום ועמורה נהפכה.
אוי לנו על קהילות הקדושות ממלכת קשטיליא טוליטולא, שביליא, מיורקה, קורדובה, ואלנסיא...
וכששים ערים סמוכים להם... מכת חרב הרג ואבדן שמד שבי ביזה, ונמכרו לעבדים ושפחות
לישמעאלים. וכמאה וארבעים אלף נפשות שלא יכלו עמוד ענ"פ מידי מעניהם האכזרים
באו לידי במרה בדתם הטהורה... ולולא ה' שהיה לנו בעזרנו שכמה מנהיגי מדינות ושרים
וסגנים שעמדו לנו ולכמה מאחינו להמלט במגדלים, ושם קדמונו בלחם ומים" (עלי
ספר, יב, תשמ"ו, עמ' 8). יש לציין שהריב"ש היה תלמידו המובהק של
הר"ן, והתלמיד כותב על הרב: "רוח אפינו משיח ה'".
[8] כך מספר בעצב רב ר' אברהם הלוי בקראט
(בעל 'ספר הזכרון' לפירוש רש"י עה"ת, היה מן המגורשים ונדד לתוניס).
בהקדמתו לקינתו על הגירוש הוא מספר את תלאות המגורשים לצפון אפריקה, שרבים מהם מתו
מרעב וכדומה, ובתוך דבריו הוא מקונן: "ונלאו נשוא וחזרו מהם רבים אין מספר
למלכות קשתאלה [=קסטיליה] וימירו את כבודם. וכן קרה לבאים מהם למלכות פורטוגאל
ולבאים למלכות פאס" (פורסם ע"י חיים הלל בן ששון, תרביץ, לא, תשכ"ב,
עמ' 63).
[9] כבר עם הגעתם של
המגורשים למרוקו, החלו לתקן תקנות בקהילתם. תקנותיהם השתרשו כל כך, עד שבמשך הזמן
הטביעו המתישבים החדשים את חותמם על פני כל הקהילה הותיקה, שתקנותיהם נתקבלו הלכה
למעשה אף אצל הותיקים תושבי המקום שמלפנים. כל תקנותיהם קובצו יחד ב"ספר
התקנות של ק"ק המגורשים וגדוליהם בפאס", שנדפס במלואו ע"י ר'
אבברהם אנקאווא בספרו 'כרם חמר' (!), ליוורנו תרכ"ט, כמאתיים וארבעים תקנות.
עברתי על כולן, ולא מצאתי שום התייחסות לשיבה לארצות האליליות.
[10] יוסף קפלן, 'פסקים מבית הדין של הקהילה
הספרדית באמסטרדם', מחקרים על תולדות יהדות הולנד, 5, ירושלים תשמ"ח, עמ' 28.
על ההסכמה חתמו שבעת חברי המעמד ובהם דוד קוריאל, הסוכן של הכתר הפורטוגלי
באמסטרדם, שחודשיים לפני כן נבחר בתור פרנס לאותה שנה.
[11] י' קפלן, המאבק, עמ'81.
[12] פורסם בכת"ע Jarbuch
of the Judisch-Litterarische Gesellschaft of Frankfurt, 8, (1911), p. 231.
[13] שם, עמ' 279.
[14] פורסם ע"י ד' הכהן, 'הקהילה
בליוורנו ומוסדותיה', ספר הזכרון לש"א נכון, ירושלים תשל"ח, עמ' 114.
[15] צויין ע"י רוט, עמ' 15.
[16] י' הקר, המאבק, עמ' 82.
[17] על קהילה זו חוברו כמה ספרים. משה
גאסטער רב הקהילה, התבקש לחבר ספר על תולדות הקהילה לכבוד המעמד במלאות מאתים
וחמישים שנה לייסוד בית הכנסת, History of Ancient
Synagogue of Spanish and Portoguese, London 1901..
גם א"מ חיימסון ערך את ספרו: Sephardim of England, London
1951 לכבוד המעמד במלאות שלוש מאות שנה לבית
הכנסת.
[18] י' הקר, המאבק, עמ' 83.
[19] חיימסון (לעיל הערה 12) עמ' 88.
[20] יש להעיר שעד שנת 1680 פעלה בלונדון האינקוויזיציה
הארורה, ומספרד שלחה מרגלים כדי להתחקות אחרי האנוסים שהתייהדו שם או שהתחברו עם
הקהילה שם. ראה מאמרו של ביינארט, 'ראשוניה של לונדון היהודית', פרקי ספרד, ב,
ירושלים תשנ"ח, עמ' 924 ואילך.
[21] שתי תקנות אלו תורגמו מכת"י הפנקס
שנכתב בספרדית, ע"י Neville Laski בספרו The Jews and Charities Of the
Spanish and Portuguese jews Congregation Of London, London, 1952, p. 101.
[22] ראש הספר משא בערב, ברלין 1792.
[23]
בפנקסי הקהילות המדוברות נרשמו שמות כל העוברים על התקנה, בפירוט מלא, וכן את
העונש שניתן להם. היו שגורשו לצמיתות מן הקהילה, יש שנצטוו לשלם קנס, ויש שהיו
צריכים לעבור טקס שלם של וידוי וחרטה ובקשת מחילה מעל הבימה וקבלת סדר תעניות וכדו'.
בירור מקיף על כל אלה ראה במאמרו של י' קפלן, המאבק, עמ' 93 והלאה.
[24] ר' יוסף הכהן, עמק הבכא, וויען
תרכ"ב, עמ' 116, 137. הנ"ל, דברי הימים, ח"ג, ירושלים תשט"ו, עמ'
29.
[25] "וכפי הנשמע, אלו הצדיקים אשר
נשרפו על קדושת השם באנקונה היה רשות להם מהאפיפיור שקיים וכתב... שיתיהדו
שמה" (שו"ת מהר"י בן לב, ח"ב, סי' נד).
[26] הקהילה מנתה שמונים איש, ואחרי עינויים
קשים ומרים, המירו רובם דתם, ואילו עשרים וארבע מהם עמדו בגאון יעקב ולא כרעו
לבעל, והועלו על המוקד, היל"ת. ר' בנימין נחמיה ור' גדליה ו' יחיה מפרטים את
שמות הקדושים אחד לאחד.
[27] חיבור מיוחד חובר על פרשה עגומה זו
ע"י ר' בנימין נחמיה ב"ר אלנתן, תושב אנקונה, המתאר בפרוטרוט את המאורע,
יצא לאור לראשונה במהדורה מדעית ע"י י' זנה, ירושלים תשי"ד. כמו כן
הוזכר אצל ר' יוסף הכהן, עמק הבכא; ר' גדליה ן' יחיה, שלשלת הקבלה, וניציה
שמ"ז, דף קיז ע"ב. וראה עוד אצל גרץ, דברי ימי ישראל, ז, עמ' 249-263; דוד
קאופמן, געזאמלטע שריפטן (בגרמנית), 2, פרנקפורט 1910, עמ' 285 ואילך; ש"א
רוזאניס, קורות היהודים בתורקיה, ב, עמ' 77-81; בצלאל רוט, תולדות היהודים
באיטליה, ת"א תשכ"ב, עמ' 178.
[28] אנקונה שוכנת על שפת הים האדריאטי
ונחשבה לאחת מערי הנמל החשובות בסחר עם הלוואנט. ראה שו"ת מהרשד"ם,
יו"ד, סי' ע; חו"מ סי' נד, קמב, שצד.
[29] פורסמו ע"י ד' קאופמן, בשנתון
הצרפתי R.E.J.,
16 (1888), עמ' 61 ואילך.
[30] וכך כתב ר' יהושע צונצין (שו"ת נחלה
ליהושע, סי' לט): "נקמת דם אחינו השפוך בעיר לא מטוהרה אנקונה".
[31] רמז על בריחתם ממולדתם כדי לחיות חיים
יהודיים, נמצא בשו"ת אבקת רוכל, סי' פ-פא.
[32] ראה מאמרו של ד' קאופמן בשנתון האמריקאי
J.Q.R.,
2 (1889), עמ' 291 ואילך, שגילה חדשות בפרשה זו.
[33] בספר נחלה ליהושע מעתיק אגרתו של ר' משה
באסולה (הוא הרב האיטלקי היחידי ששמו נזכר במפורש בפרשה זו) המעלה את נימוקם בחשש מנקמת
האפיפיור. באסולה היה מהבולטים בחכמי ומקובלי איטליה, שימש רבנות בערים שונות
באיטליה, ובשנת ש' לערך התיישב באנקונה. בשנים רפ"ב-רפ"ג ערך מסע
לא"י, ואת רשמיו העלה על הכתב. בשנת ש"ך עלה לצפת, ונפטר שם עוד באותה
שנה.
[34] זו לדעתי ראיה שכך היתה דעת כל חכמי
איטליה. ופלא, שגם ההיסטוריון ר' יוסף הכהן שפירט את כל מהלך הגזירה בספרו 'עמק
הבכא', וכן בספרו דברי הימים ח"ג, ירושלים תשט"ו, עמ' 29, ואילו מפרשת
החרם התעלם לגמרי. ר' יהושע צונצין מצמצם את ההתנגדות, שרק "אנשי
פיזארו" התנגדו לחרם.
[35] נפטר שם בשנת שכ"ט. נספד ע"י
ר' משה אלמושנינו, מאמץ כח, וניציה שמ"ח, דרוש ח. על ר' יהושע ראה: ש"א
רוזאניס, קורות היהודים בתורקיה, ב, עמ' 88.
[36] למרות שהיה עליו מכבש לחצים כבד מצד משפחת
הנשיא, ועל אף מלוא הערכתו ל"גבירה" (הוא מכנה אותה: "הגבירה
המעטירה עטרת צבי צבאות ישראל אשת חיל"), עמד על דעתו.
[37] שו"ת נחלה ליהושע, סי' לט. הוא קיבל
על כך את הסכמת רבי משה ן' ג'ימל ורבי משה די שיגובייא (ד"ת ממנו נדפס ב'אוצר
שיטות', מכון ירושלים תשל"ט, א, גיטין, עמ' קלה). בעקבות לחצה של משפחת
הנשיא, פנה לבסוף ר' יהושע לגדולי איטליה שבראשם עמד מהר"ם פאדובה, והתחייב
להשמע להם ולעשות כפי מה שיורוהו. אולם איננו יודעים מה היתה תגובת מהר"ם.
[38] שו"ת מהר"י בן לב, ח"א,
דפוס ויניציה דף קמ ע"א; דפוס אמסטרדם, דף סג טו"ג. רבי יוסף נולד ביוגוסלביה
בשנת ר"ס, משם עבר לשאלוניקי והיה מגדולי רבניה, משם הוזמן לקושטא ונתקבל לראש
ישיבה בבית מדרשם של קהל הפורטוגזים בנשיאותה של הגבירה דונה גרציה, שם כיהן משך
כל ימיו עד לפטירתו בשנת ש"ם. נודע בכל בית ישראל כאחד מגדולי הדור.
ר' יהושע צונצין מספר שרבי יוסף הלך להחתים מטעם
הגבירה "בלאט ובחשאי אל כל חכם וחכם ביחוד... שמחייבים כל ישראל לעשות זאת
ההסכמה הואיל ואיכא פקוח נפש לאנשי פיזרו. והרב הזקן כמהר"ר אברהם ירושלמי [מנהיג
היוונים שבקושטא] היה אז מוטל על ערש דוי... וכראות השליח בא אליו מטעם הגבירה,
חתם. וכן חתמו בפתקא שלושה חכמים כה"ר שלמה ן בילייא וכה"ר שמואל סבע
והה"ר יוסף ן לב עצמו" (שו"ת נחלה ליהושע, סי' מ, דף מו
טו"ב).
[39] שו"ת מבי"ט, א, סי' רלז. גרץ,
דברי ימי ישראל, ח, עמ' 260, כותב שגם הב"י הסכים לדעת המבי"ט, וכל
כותבי ההיסטוריה נגררו אחריו, ואנוכי לא מצאתי אפילו זכר לכך.
שפ"ר מציין מקור להסכמת הב"י סי' פא באבקת
רוכל, חיפשתי בתשובה זו ולא מצאתי רמז לכך, כן עברתי על הספר כולו, וגם לא מצאתי
איזכור בנידון. ההיסטוריונים שנגררו בתר טעותו של גרץ: יוסף קלויזנר, חוברת 'דון
יוסף הנשיא', יפו תרע"ד, עמ' 14; יעקב
רוזן, דון יוסף הנשיא בונה טבריה, סיני, ל (תשי"ב), עמ' שה; בצלאל רוט, בית
נשיא, תשי"ג, עמ' 105; י"י גרינוולד, ר' יוסף קראו וזמנו, תשי"ד,
עמ' 126.
פלא בעיני שמהרשד"ם, מגדולי חכמי שאלוניקי, שחי
בתקופה זו ודן בכמה מתשובותיו בעניני חו"מ שהתעוררו עקב "הגזירה
הרעה" שהאפפיור גזר "על היהודים האנוסים באנקונה להומם ולאבדם בממונם
וגופם" (לדוגמא סי' נד-נה), ואף דן בכמה מקומות בשאלות שעוררו משפחת הנשיא
(חו"מ סי' שכז-שלב), ואילו את הפרשה החמורה זו לא הזכיר כלל וכלל!
[40] הוא לא נפל ברשעו מקודמו. עם עלותו לכסאו
קיוו היהודי שגזרות קודמו יבוטלו על ידו, משאלתם זו אמנם לא נתמלאה, אך הוא החליט
ללכת לקראתם בהמתקת חומר הדין של גזירות קודמו מבלי לבטלן. ויפה קלע ר' גדליה ן'
יחיא בדבריו: "והחליש גזרות האפיפיור שעבר ונתן מקום ליהודים להחיות את
נפשם". ראה אצל דניאל קארפי, בתרבות הרנסאנס ובין חומות הגיטו, ת"א
תשמ"ט, עמ' 148 ואילך.
בעוד הוויכוח הלוהט בין הסיעות, התהפכה הקערה על פיה,
הדוכס מפיזארו, בראותו כי לא נתקיים החרם במלואו והוא לא הרוויח מאום מכל זה,
התחרט על אשר פתח שערי מדינתו לאנוסי אנקונה, ויתנקם בהם ובאחיזתם על ידי שגזר
גירוש כללי על כל יהודי ארצו, ובחודש ניסן שנת שי"ח יצאו כל יהודי האיזור
לכיוון תורכיה (עמק הבכא עמ' 119).
[41] תורה מציון (צוקרמן), ירושלים
תרס"ג, חו' ב, סי' ד עמ' י.
[42] וילקט יוסף, תשרי תרס"ז, סי' יג.
מעניין שהרב קניג היה בין הכותבים הקבועים בתורה מציון, ושם לא הגיב.
[43] היו רבנים שגזרו מדעת עצמם על עצם לא לבקר בספרד (וגרמניה),
כן נהג הרב ישראל (עמנואל) יעקבוביץ, רבה הראשי של אנגליה, להוציא מפעם אחת, שבו
ביקר בספרד מתוקף תפקידו כרב ראשי בכנס של ארגון רבני אירופה (ראיון שערך עמו
מיכאל ששר, הרב הלורד, 1996, עמ' 31). והוא מוסיף שגזר על עצמו לא לבקר בגרמניה,
אף שלא דיבר על כך בפומבי ולא פסק כך לאנשי קהילתו, אבל עמדתו ידועה.
[44]
רבי שלמה ב"ר ראובן בונפיד, ברצונו להוכיח את נכבדי סאראגוסה עקב
מעשיהם הנלוזות, הוא מקלל את האדמה הטמאה, עוד כארבעים שנה לפני הגירוש (ראה
איגרותיו בקובץ על יד, ד (יד), תש"ו, עמ' טו ואילך).
[45] פורסם ע"י חיים ביינארט, אגרון עברי מספרד מן
המאה הט"ו, פרקי ספרד, א, עמ' 97.
[46] מעיר שאטיבה. היה תלמידו בקבלה של ר'
יוסף אלקאסטיל שהתגורר בשאטיבה. עם הגירוש מצא מקלט בעיר נאפולי, בה כתב חיבורים
רבים על התלמוד, פירוש לנ"ך ועוד. וכן כמה חיבורי שירים, כולם עדיין ספונים
בבתי עקד הספרים.
[47] לדעתו, מעז יצא מתוק, שעַם טהור יחזור
לארצו. כך גם סבור היה רבי יצחק אברבנאל בפירושו לישעיה (מג) שכולם בכיוון מזרח,
ובסופו של דבר הם מתקבצים על אדמת קודש. למעשה לא היה כן, אלא הגיעו לא"י אחד
מעיר ואחד ממשפחה!
[48] פורסם ע"י מ' דרכסלר, 'מקונן
אבלנו', רומניה, 1932, עמ' מ.
[49] קינת 'על שבר בת עמי אדברה', פורסם
ע"י אהרן פריימאן, ספר זכרון לצבי פרץ חיות, וינה תרצ"ג, עמ' רמה, בלא
שם מחברה. י' דוידזון, אוצר השירה והפיוט, ד, עמ' 589, זיהה את מחברה – ר' שלמה בן
שמואל הספרדי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה