הלנת המת

 

בערלין חלק א'

ביריעה הקודמת סקרנו את פרשיית הדוכס ממקלנבורג. פרשייה זו הסתיימה בשנת תקנ"ד, 22 שנה לאחר שהחלה, כאשר פנו לרבי צבי הירש לוין אב"ד ברלין[1]. הלה השיב תשובה ארוכה, וכדודו רי"ע דחה לגמרי את טענת הרופאים, ובעיקר הדגיש שחברי הח"ק מנוסים ואין מקום לחשש שיתרשלו בתפקידם[2]. השלטון התרשם מדבריו ובאופן זמני ביטל את הגזירה[3].

קווים קצרים לצמיחת הקהילה החדשה בברלין לאחר כמה גירושים

לאחר משא ומתן עם נציגים מיהודי וינה, שגורשו מעירם בקיץ ת"ל, התיר פרידריך וילהלם, הנסיך של ברנדנבורג, לחמישים משפחות יהודיות להתיישב במחוזות המרכזיים של תחום שלטונו שהישיבה בהם היתה אסור ליהודים עד אותה שעה, היינו ברלין ובנותיה. אמנם אף עתה לא הורשו לייסד קהילות, אך ניתנה להם רשות להתפלל בציבור באחד הבתים ולמנות שו"ב ומלמדי תינוקות.

המעשה הראשון שעשו היהודים בברלין הוא קידוש בית הקברות. בחורף תל"ו נוסדה 'חברא קדישא' הראשונה, הרב הראשון היה רבי שלמה קיים קדיש. בשנת תע"ד הורשו לבנות בית הכנסת, ומכאן ואילך התפתחה הקהילה בכל מוסדותיה ואגפיה, ובראשה עמדו רבנים, פרנסים ו'כשרים'[4]. החל משנת תק"י גדלה האוכלוסיה היהודית בעיר, ובשנת תקל"ז מנתה 4245 נפשות!

הרבנים שכיהנו סמוך לפולמוס ההלנה

בשנת תפ"ח התקבל רבי יעקב יושע פאלק בעל 'פני יהושע' לשבת על כס הרבנות, ובשנת תצ"ד התפטר ונתמנה לאב"ד מיץ. אחריו נבחר לדיין רבי נפתלי הירץ מפילא, ובשנת תק"ג נתמנה רבי דוד פרנקל מחבר פירוש 'קרבן העדה' לירושלמי, שעבר מדעסוי לברלין. עם פטירתו של ר' דוד נבחר לראב"ד רבי אהרן ב"ר משה צבי, ואחרי בחירתו לרבנות שוואבך בשנת תקל"ב, הוזמן לשבת על כסא הרבנות רבי צבי הירש ב"ר אריה ליב, שהיה מקודם רב בכמה ערים חשובות, ובברלין כיהן עד לפטירתו בשנת תק"ס[5].

הימים ימי ראשית ההשכלה והתבוללות. המשכילים ביקשו להשפיע על מהלך החיים ע"י הספרות ותיקונים בחינוך. הסופרים העבריים שפעלו אז בברלין הם יצחק סטנוב, ישראל זמושץ, שלמה דובנוב, הרץ הומבורג, נפתלי הירץ ויזל ועוד, שרובם ככולם נמנו על חוג ה"מאספים". למעשה הם לא היוו תנועה עממית, אלא פעלו בתוך חוג מסויים ומוגבל. אך בשטח החינוך רבה היתה השפעתם.

רבי צבי הירש, מגדולי היחוס ומענקי הרוח בתקופה, עמד כחומה בצורה נגד פירצת חוק ההלנה, ולא רק לחם נגד החוק אלא ניסה לבלום את שאר הפרצות שנפרצו בעירו. מחד היה ביחסים טובים עם רמ"ד[6], ובין השאר כתב הסכמה של שלושה עמודים לספר 'עמודי השמים' לר' ברוך משקלוב, אולם לא שכח להדגיש: כי "עצמות התורה היא לבדה ממלכת גברת, החכמות לה כשפחות ועלמות". ברלין היתה סמוכה ונראה למדינת מקלנבורג, ועתה נעשתה מעוז ה"נאורים" ואלו שקיצצו בנטיעות וסרו מן הדרך. כבר בשנת תקמ"ג פורסם בכתב-עת גרמני לפילוסופיה מאמר מפורט על המתחים בין חוגים בעלי השקפות שונות בתוך הקהילה בברלין, על רפיון בשמירת המצוות והמנהגים ועל ירידה במצב הרוחני והמוסרי שלהם[7].

השנים תקנ"ד-תקנ"ט היו סוערות ביותר בכפיית הלנת המת במדינות ברלין וברסלאו, זאת בעקבות התסיסה הארסית של המשכילים[8] – שכינו את עצמם 'חברת רעים', לכפות את החוק בתוך הקהילות. ייסוד חברה זו שסיסמתה היתה 'בקשת האמת, אהבת היופי, דרישת הטוב ועשייתו', היתה חשודה מראשיתה בידי היראים ונתקלה בהתנגדותם הנמרצת, כשעוררה נגד מנהג הקבורה המהירה. אפשר לומר שהחברה קמה על אדני השנאה לדת ובמיוחד בשל המטרה להנהיג הלנת המת, ואף ניסתה 'ללא הצלחה' להקים ח"ק משלה[9].

בברלין השתדל רבי צבי הירש ופעל בכל כוחו למגר את החוק, ועל כך ביריעה שלפנינו. אולם אפתח בידיעה חשובה הטמונה בעיתון משכילי גרמניה, 'המיועד לדור הצעיר, והנועד להביא לידיעתם דרכי המוסר ואורחות מדינות בזמנינו', בחודש אפריל 1787, ואינה ידועה לחוקרים.

כבר בשנת תקמ"ו השתדל ר' צבי הירש להדוף את השהיית הקבורה, אבל הבדל עצום קיים בין ההשתדלויות. בשנת תקנ"ד פעל מול השלטון, ואילו בשנת תקמ"ו התאמץ לשכנע את אחיו בני הקהילה. ביום ה' בשבט תקמ"ו נפטר אחד התושבים הבולטים בעיר – רמ"ד. תלמידיו ובראשם פרידלנדר[10], שכבר היו להוטים אחרי שינוי מנהג הקבורה, רצו לקברו לאחר יומיים-שלושה, אך רב העיר רבי צבי הירש פעל אצל פרידלנדר לקברו בתוך 24 שעות![11]

תיאור הפולמוס בברלין בשנת תקנ"ד

למזלינו נותרה עדות חיה מפרקטיקה שנהגה ח"ק ברלין באותם ימים: משעת הפטירה ועד הקבורה ארך התהליך כארבע שעות![12] אולי אפשר להקיש מקהילה זו לשאר הקהילות. נוהג זה היה לצנינים בעיני המשכילים, ועל כך ארחיב ביריעה זו.

בעקבות הצהרת דוכס מקלנבורג בשנת תקל"ב, השפיע הציווי גם על יהודי ברלין, כפי שיתואר להלן. בשנת תקמ"ה, כתשע שנים לאחר פטירתו של רבי יעקב עמדין, פורסמה ב'המאסף' חליפת המכתבים בינו לבין מנלדסון, פרסום שגרם לטלטלה ולוויכוח ספרותי, והיו לכך השלכות מעשיות. פרסום נוסף שגרם להמשך המאבק היה בשנת תקמ"ז, כאשר נודע על כניעת פראג לחוק. המשכיל הרדיקלי דוד פרידלנדר^[13] פרסם בעיתון המשכילי 'ברלינער מונאטסשריפט' (חוברת אפריל 1787)[14] מאמר בשם 'הקבורה המוקדמת אצל היהודים – מכתב מפראג', וצירף כמה תעודות בנידון. לאחר זמן הודה שעשה זאת בתקווה שפרסום האירוע בפראג יביא לפעולה דומה של המלך בערי פרוסיה. מחלוקת זו יצאה אל הפועל בעיתונות גרמנית בשירות המשכילים 'הנאורים'; הם ניצלו את תצהירו של התיאולוג והמזרחן החשוב יוהאן דוד מיכאליס, תושב העיר שטרליץ (מקלנברג) שלחם נגד הרבנים בהסכמת 'דוהם'[15], ולפניהם היה גוי בשם בושינג שנלחם בעד "טיהור מנהגיהם החשוכים של היהודים". הרי לנו חבורה של נוכרים מלומדים שהתארגנו יחד "לקדם" את היהודים ובכך לפתור את "בעיית היהודים". אחד המכשולים שעמדו בפניהם הינו הקבורה המהירה, ולכן פעלו והשתדלו לקידום החוק שיכפה את הדבר על היהודים[16].

כפי הנראה, 'המאסף' פנה בדרכי נועם אל הרבנים וראשי הקהלה כי להביע דעה בנידון, אולם הרבנים לא נענו לאתגר ונמנעו מלהשיב, זולת 'הרב הפולני' (שנזכר באחד היריעות בעבר) והנוב"י. מכאן ואילך משך העורך אייכל' את ידו מלשכנע את הרבנים, ושם את המכשלה תחת ידו החזקה של 'אביר הרופאים' מרדכי הרץ, "אשר לו עוז בחכמת הטבע ויסודותו בהררי קודש חכמת התורה: לשמוע עצה מפיך על דבר קל בעיני חכמי ישראל וקשה לכל משים עין בחקירה. אתה הראת לדעת כי תכלית חקירת האדם הוא האדם"[17]. משפט משכילי מובהק.

אחד מגדולי התעמולנים בעד החוק היה הרופא היהודי המשכיל מרכוס הרץ[18]. התפרסם כמדען ברפואה, ושימש כרופא בבית חולים היהודי בברלין. לצד הרפואה, לה הקדיש ספרים רבים, התעמק בפילוסופיה של קאנט, ולימים הפיץ את תורתו ותרם תרומה מכרעת לקליטת מושגיו של קאנט בהשכלת ברלין. מוסיף ד"ר מרדכי ברויאר שחקר את עמדת משכילי גרמניה: 'סביר להניח, כי תרם גם לקליטת המושג של "דת התבונה" כתחליף ליהדות המסורתית'[19]. אינפורמציה זו יכולה להסביר לנו בנקל את רקע מאבקו ביישום החוק בקהילה.

הרץ נענה לדרישת כמה משכילים ובמסה שכתב ("אל עורכי 'המאסף' בדבר הלנת המת אצל היהודים") העלה נימוקים שונים בעד הלנת המתים. החוברת במקורה יצאה בשתי מהדורות בגרמנית: הראשונה בשנת תקמ"ז, ואילו השניה המורחבת יותר בשנה שלאחריה[20]. כן תורגם ע"י 'רופא מתלמד' לעברית, וצורף ל'המאסף' תקמ"ח[21].

הסיבה לשתי המהדורות הינה התגובות הנזעמות שנשמעו עם פרסום המהדורה הראשונה, כפי שיתואר להלן, ולכן במהדורתו השנייה הגיב לתגובות והעלה את משנתו בצורה יותר מפורטת ויותר קיצונית מהראשונה, בכך שהוא מתייחס לתשובות רי"ע והנוב"י. לכן אתייחס כאן לשנייה.

משתי סיבות הוא נלחם נגד קבורה מהירה: סימני מחלה עלולים להטעות גם רופא מנוסה, ק"ו אנשים מן השורה, שהם חברי הח"ק. ועוד, סיבות פוליטיות אתיות ודתיות שבהם היהודים מצדיקים את מנהגם, מבוססים על אי-הבנת התלמוד והסברים פלפוליים של הרבנים. במאמר זה לא תקף רק את הרבנים ולעומת רבו, מנדלסון, הקצין בשתיים: הן בביקורתו השחצנית נגד הרבנים, וכן בזלזולו במנהג אבותינו שמתנגש עם ה"אושר הרוחני" (Gluckseligkeit)[22].

למחברתו של הרץ היתה השפעה רבה. כל המשכילים, הן הנוכריים והן היהודים, ראו בה סמכות ראשונה במעלה, בהיות המחבר שילוב של הצטיינות ברפואה ובפילוסופיה[23]. לכן יש להאריך קצת בתוכנה של החוברת. היא מלאה במובאות מחז"ל והפוסקים, מנוסחת כעמדה ביקורת עקשנית נגד הרבנים יושבי על מדין. הרץ מבחין בנוהג המסורתי כאקט הקשור לאמונות טפלות ורואה בו מעשה בלתי מוסרי. את נושא ביקורתו הוא מאפיין כמקרה מבחן ליכולתו של אורח-חיים מסורתי להתקיים באופן רציונאלי ולהתאים את עצמו להכרות מדעיות והוכחות אתיות, לעומת יושרם והגינותם של 'כתבי הקודש'. הוא טוען בשם התבונה והמדע נגד 'הנוהג הנפסד שעדיין קיים במקומותינו לקבור את המתים קבורה מוקדמת'.

ד"ר פאלק ווייסמאן שחקר את השפעת חוק ההלנה על מבני 'בתי-הטהרה' בגרמניה, הטיב להגדיר את נקודת המבט של הרץ: "הגישה החדשה לקראת מוות ומיתה שצצה ועלתה עם ראשית תקופת ההשכלה כתוצאה מהשינויים השורשיים והעמוקים למודעות והכרה במשך תקופה זו"[24].

בפרק הראשון מונה הרץ את שלוש שאלותיו של אייכל: 1. האם ישנם סימני מיתה וודאים, וכלשונו "בלתי מסופקים"[25]. 2. אם התשובה חיובית, האם הח"ק מודעת להם ונזקקת להם? 3. אם התשובה שלילית, האם יש לכך בסיס מן התורה, או רק מצד המוסר ואפשר לוותר עליו מחשש פקו"נ ולהשהות את המת יומיים שלושה. על השאלה הראשונה השיב הרץ בשלילה הן מתוך ספרות הרפואה, המלאה על גדותיה בדוגמאות מרובות על תרמית סימני מיתה, כשהוא מוסיף תיאוריה פיסיולוגית ומחקר מדעי. מקור החיים מוכח ומוצג על יד עצב מסויים והמוח, לכן תיפקוד וסימני החיים אינם נעלמים בבת אחת אלא מצטמצמים בשלבים, ולפעמים באופן בלתי מורגש או בלתי נתפס[26]. למעשה, הרץ מצטט כמה מחקרים שהביאו אותו לכלול כמה סוגי מחלות – כמו היפות'רמיה, איבוד רב של דם והתקפי לב, שהסימן היחידי להגדרת המוות, הוא התחלת הריקבון, ואילו הסימנים הנהוגים בקהילות היהודיות, כגון בדיקת נר או נוצה על אפו של המת, אינם קבילים במדע[27].

בנוסף לכך הביא עדות עצמית, סיפור מחריד על נערה צעירה שחשבוה למתה, ש'התעלפה' בערב שבת, ובשל קדושת השבת נערכה ההלוויה במוצאי שבת: "ויהי בהרכיבה אביה אל בית העלמין, נערה הנערה, ואביה נשא אותה על כתפיו חיים לביתו"[28]. ולכן לדעתו, "מכל הראיות האלה התברר שאין לדון על מיתה מוחלטת אלא עם תחילת העיפוש".

הרץ הוסיף לקוראיו גם בקשה רגשית, הוא מתאר את פחדיו של עצמו, שהגורל יכה גם עליו שייקבר חי בעת חוליו בשנת תק"מ, ובמערכה של עצבנות ורוגז הוא מתאר את הפאניקה שזורמת בעורקי המוח של כל חולה, כשהוא מודע לכך שהוא מוצא את עצמו קבור חי[29].

מכאן נגזרת גם תשובה שלילית לשאלה השנייה, שכן לא ייתכן כי בידי הח"ק יהיה בתחום זה ידע הנוגד את הרפואה ואת התלמוד. הרי שיטת בדיקתם היא: "ביטול הדופק, חסרון הריאות, והפסק הנשימה, אשר יסמכו עליו כשלא יכבה אור הנר אשר ישימו נגד הפה, ולא תנוע הנוצה שמשימים לעומת האף... וטרם יחלופו ארבע שעות יקברוהו". בהמשך הוא מסביר שסימנים אלו מראות על מדד החיים החיצוני, אבל לא במערכת הפנימית[30]. החלק השלישי הוא הרחב ביותר אצלו, והוא לגבי השאלה השלישית: האם יש בסיס מן התורה או רק מצד המוסר, שאפשר לוותר עליו מחשש פקו"נ.

כאן הוא מזדעק ומצביע על כך שקבורה מהירה מוציאה על היהדות שם-רע. הפסוק בספר דברים מראה שהציווי אינו נובע מחוק דתי אלא חוק אזרחי[31]. ועוד, המקרא עוסק במקרה שהמוות ברור לגמרי, ההצדקה שגופה שאינה נקייה תיקבר במהירות מיותרת [וברורה מאליה][32]. בהמשך הוא מעלה סברא שאילולי חכמי התלמוד היו מודעים לרפואה המתקדמת, היו מכריעים בהתאם לכך. כן הוא תוקף את דברי הרבנים ששללו את דעת רמ"ד, כשהוא מתכוין לרי"ע והנוב"י – עפר לפיו – ולכן לא אתייחס לדבריו אלה[33]. את מחברתו הוא חותם בהצעות מעשיות מפורטות[34], וכן הצעה כללית להקים גוף מורכב מרבנים ורופאים שיטפלו בפרטים הנוגעים לשני התחומים כאחד. ע"כ ממסתו של הרץ.

מה היו התגובות? מן הצורך לציין ש'המאסף' נקט קו נייטרלי ופרסם תגובות חיוביות ושליליות[35]. אולם בחוץ, בעיר ברלין, פורסמו ארבע חוברות נגד הרץ. האחת בשם 'כתב יושר ודברי אמת'[36], שתיים בגרמנית מאת הרופא היינריך וואלף מהמבורג, והרביעית מאת הרופא יעקב מרכוס מהנובר.

 הרופא היהודי יעקב מרכוס היה הרופא האישי המושל של הנובר שחיזק את ידי הקהילה, ונקט שלוש סיבות עיקריות: 1. הטהרה נעשית ע"י מביני דבר ובעלי ניסיון 2. אף יהודי לא נקבר בלי אישור מרופא או חובש. 3. במקרים מסויימים כגון נטבעים או מעוברת, אסור ליהודים להשאיר ולהלין את המת יותר זמן[37].

אולם גם הצד המשכילי לא נח ולא שקט. "המאספים" לא הסתפקו בחוברתו של הרץ, ולאחר שנים אחדות פרסם יואל ברי"ל אף הוא קונטרס בגרמנית בשאלה זו, ואחריו יצחק אייכל, וגם העורך השלישי אהרן וולפסון לא טמן את ידו במערכה זו.

המעשה שהצליח לעורר מדנים היה בשנת תקנ"ד פרסום חוברת של יואל ברי"ל, איש 'המאסף' ומשכיל ידוע[38]. חוברת זו שנכתבה באידיש-דייטש[39], נשלחה לכל הח"ק במדינה כדי לשכנעם לקיים את החוק[40]. בחוברת המכילה 36 עמודים לא היו חידושים עיוניים של ממש, ואין בה אלא צירוף טענותיהם הידועות של מנדלסון ואחרים, כן הובאה בה כמה סיפורי מעשיות מן גויים ומעט מיהודים ש"מתו" ואח"כ קמו לתחייה; כמובן שתכליתה של החוברת היתה להסית את הקהל ברבניהם ובשאר מוסדות הקהילה. מלבד זאת נמצאו בחוברת כמה סילופים, דוגמת הבאתו של מקרה מספרו של הרופא מרכוס בהיפוך גמור של משמעותו.

לצד דברי ביקורת ורמיזות סרקסטיות, הוא גם מחניף לרבנים והוא מציע ש"סדרי הח"ק החדשים" יקבעו על ידי רופאים ורבנים כאחד. הוא שילב הערה על 'הרצון הטוב המסופק' של רבנים. כן הוא מקניט את חברי הח"ק "שעיניהם יותר לבצע מאשר למצווה", נתונות לכך שהצעותיו לא תהיינה כרוכות בהפסד ממון.

בינתיים[41] פורסמה עובדה מחרידה שקרתה בברלין ביום ט' בניסן תק"ן (24/3/1790), על הבנקאי משה אברהם שנפטר בשעה שלוש וחצי אחה"צ וקברוהו במהירות בשעה חמש, למרות שאלמנתו לא הסכימה לכך. היינו שקברוהו נגד רצונה. פרידלנדר, כנראה, ניצל את האינפורמציה הזו כ'נשק' נגד הרב. הקהילה ענתה שסיבת המהירות היתה כדי לקברו עוד לפני כניסת החג, ושכן המשפחה לא יצטרך לשבת שבעה אחרי החג. עיתונאי אחד פרסם את הסיפור 'העסיסי', והוא מצטט גם את מרכוס הרץ, ומבקש לשמוע בקולו. הפרסום גרם לביקורת רבה נגד הקהילה[42]. היו קהילות בתוך המדינה שהסכימו לחוק, והיו שהסכימו לו בעל כרחן. היות שמקרים של מוות-מדומה קרו גם אצל הנוצרים, יצא ביום ט' בטבת תקנ"ד (12/12/93), כרוז לכל הבודקים של מחוז Churmark [עיר במדינת ברנדנבורג, שהיתה אז תחת שליטתה של פרוסיה[43]] המזהיר את הציבור מקבורה מהירה, ומפנה לסימנים ברורים יחידים של מוות אמיתי, כמו מראה וריח ריקבון. יועצי הדוכס ממקלנבורג שכבר גזרו בעבר חוק על הקהילה המקומית שחייבים להלין מת שלושה ימים לפני הקבורה, שישה ימים אחרי המקרה הראשון ב-18 לדצמבר ביקשו להנהיג חוק דומה בברלין; בתצהירם הם מעלים ש"היהודים המקומיים מוכנים לציית לחוק, אם היו מחוקקים אותו בעירם". תצהיר זה הועבר ליועצים מעיר ניישטרליץ ואחרי יומיים ב-20 לדצמבר העבירוהו למשרדי השלטונות: למשרד החוץ ומשם לעמדה יותר גבוה.

כעת הגיע זמנו של ברי"ל לאכול קורצא ביה מלכא כדי לקעקע ביצתן של ישראל. הוא פנה אל השלטונות בבקשה לחדש את צו ההלנה. ידו הארוכה של ברי"ל היה המלומד מיכאליס, ויהודי עיר זו היו הראשונים שנתקפו בחרדה. השלטונות נרתמו לעניין וכדי שלא יעמדו בודדים במערכה, פנו לשווערין ולברלין וביקשו לשתף גם אחרים בצרתם. יהודי שטרליץ עמדו על נפשם וטענו שיש בדבר איסורים חמורים, בעיקר על פי קבלה, והצאתו לפועל תגרום למעין 'מהפכה צרפתית' אצל היהודים. הם הציעו שיאפשרו להם לפנות לרבני ברלין, המבורג ושווערין, ואם הללו יסכימו להקל – בפרט הרב של ברלין, שהוא חכם תלמודי וגם משכיל – יקבלו גם הם החוק על עצמם.

אולם כל זה לא הועיל. ביום י"ג אדר א' תקנ"ד (13/2/1794) הוציא דוכס מקלנבורג בפעם השלישית צו הלנה, והפעם לא חזר בו; ועל כך קיבל מכתב תודה מברי"ל, שהדגיש שמשכילי המדינה תומכים בכל עוז בחוק[44].

אולם רבה של ברלין לא נח ולא שקט. כעבור תשעה חדשים קיבל הדוכס מענה מפורט מאת רבי צבי הירש לוין-ברלין[45], מכתב ארוך ביותר המפרט את השתלשלות גורמי התסיסה, ומפריך אותם אחד אחד. את המכתב אפשר לחלק לשלושה חלקים: א. פירוט הנהגת הח"ק ודרך קביעת המוות. ב. יסודות קביעת המוות במקרא וחז"ל. ג. הפרכת ראיית המשכילים.

פרסום המכתב והדיון בו – ביריעה הבאה בס"ד.

 

---

[1] נולד בשנת תפ"א בריישא שבגליציה לאביו רבי אריה ליב ששימש בה ברבנות, שהיה מגדולי היחס, ולימים עלה לכהן בעיר ואם בישראל – אמסטרדם. בשנת תקט"ז נבחר רצ"ה לרבנות קהילת האשכנזים בלונדון, ובשנת תקכ"ד עזב את לונדון ועבר לכהן בעיר הלברשטאט, אחרי תקופה קצרה עבר לכהן במנהיים, שגם בה שימש רק לתקופה קצרה, וממנה עבר בשנת תקל"א לברלין שם שירת את הקהילה עד יומו האחרון. בימי שבתו בברלין לא מצא מנוח ממעשיהם של המשכילים, אשר לא שמעו בקולו והפכו את העיר החשובה למבצרם, וממנה נפרצה ההשכלה על פני כל המדינה ועשתה שמות בכל הארץ. נפטר שבע ימים ושבע יגון ואנחה בשנת תק"ס. עליו ועל משפחתו הרמה ועל פעולותיו בברלין ועל קשריו הענפים עם בני הקהילה, ראה לאנדסהוט, עטרת צבי, לקמן הע' 2.

[2] מן הצורך לציין שלמרות שיד משכילים שונים היתה במעל הזה, בהתססת השלטון נגד הרב, אעפ"כ לא נפגעה אהדתו של רצ"ה למנדלסון שהיתה איתנה כבר מראשית פגישתם בברלין, גם בעת שנשבו רוחות סוערות של המאבק הרבני נגד וייזל.

בשנת תקל"ח הסכים רצ"ה לתרגומו של רמ"ד באהדה יתירה. באותה שנה יצאה פקודה מאת המלך 'פרידריך הגדול' שהקהילה תערוך לפניו בלשון גרמני את היסודות אשר עליהן נוסדו חלק חו"מ שבשו"ע, ואשר על פיהן יפסקו רבני המדינה כל דברי ריבות בישראל. הטיל ר' צבי הירש את המלאכה על רמ"ד והעמיס על שכמו מלאכה גדולה זו. כשוך כתיבת החיבור, עבר עליו הרב והסכים על ידו.Ritualgesetze der Juden, betreffend Erbschaften, Vormundschaften, Testamente und Ehesachen in so weit sie das Mein und Dein angehen / entworfen von Moses Mendelssohn, auf Veranlassung und unter Aufsicht R. Hirschel Lewin, Berlin 1778. ספר זה זכה לכמה מהדורות (ראה אליעזר לנדסהוט, עטרת צבי, ברלין תרמ"ד, עמ' 21-17. חוברת זו, היא העתקה מתוך ספרו 'תולדות אנשי השם ופעולתם בעדת ברלין').

שנת תקמ"ב היתה השנה הסוערת ביותר ביהדות פרוסיה. בראשית החורף התפרסמו בזה אחר זה 'התיקונים האזרחים של היהודים' של הדאיסט דוהם, שהיה פקיד בכיר בממשל הפרוסי, ו'כתבי הסובלנות' של יוזף השני. בית הספר של 'חברת חינוך הנערים' הלך והתבסס; החומשים עם הביאור ראו את אור הדפוס. לאחר שפורסם בעיתונות קטעים מ'כתבי הסובלנות' חיבר וייזל את 'דברי שלום ואמת' שלו, ובמקביל שלח 'קול קורא' לקהילות שונות ומבקש את דעת הקהל לתוכנית 'תורת האדם' שלו. עד עכשיו היה נראה שקרן ה'נאורים' עולה ומתחזקת, אבל ירידתה החלה כבר בשיא הצלחתם. בערב ר"ח שבט דרש הנוב"י בשבח 'כתב הסובלנות' ובגנות תוכניתו של וייזל, כחודשיים לאחר מכן בדרשת 'שבת-הגדול' שלו ביטא הנוב"י את חרדתו מ'התגברות כוח הרשעים'; גם רבי דוד טביל אב"ד ליסא דרש ב'שבת הגדול' דרשה פולמוסית חריפה ביותר נגד וייזל. שתי דרשות אלו התפרסמו חיש מהר ברבים ועוררו הדים רבים הן בעולם הרבני והן בחברת המשכילים, שדבריהם הוציאום משלוותם. בחמתם פנו משכילי ברלין במכתב בוטה לקהילת ליסא שתוקיע את רבה על כך. בד בבד שכרו סופר-גוי שפרסם חוברת שלמה בגנותו של אב"ד ליסא ולא נרגעו עד שפנו בהלשנה לשלטון, ומסרו אותו כמי שפוגע בסדרי החינוך שהונהגו בידי השלטונות ביחס ליהודים. כמה מחשובי הרבנים הסכימו והחלו לעשות פעולות מנע להתפשטות חוברתו של וייזל. כאן נכנסה אישיותו של מנדלסון. הוא השתדל בכל עוז להגן על ידידו וייזל. רמ"ד ביקש מאת ר' צבי הירש לא להתערב בפרשייה זו, ובמיוחד לא להזכיר את ה'פרשה' בדרשה פומבית, כדלהלן.

כעת נלחץ רצ"ה בין חברת הנאורים לבין רבנים גדולי ומאורי הדור. כבר בתחילת הקיץ ביקשו כמה רבנים ובתוכם הנוב"י מאת רצ"ה לגנות את וייזל ולבלום את מעשיו. בינתיים בדרשתו לערב ר"ח תמוז תקף רבה של פפד"מ בעל 'הפלאה' את כל החבורה הברלינאית. כעת היה רצ"ה נתון במצוקה: מצד אחד ידידיו הרבנים ביקשו הימנו לנקוט בצעדים נגד התפשטות החבורה הזו, מאידך היה נתון תחת לחצו של ידידו ושכנו מנדלסון לא להתערב. מרוב מצוקה עשה מעשה מפתיע, עזב  לבדו את העיר ללא הודעה מראש: בי"ג באב נסע בסתר מברלין. לאחר זמן מה נודע להם על מקום מסתרו, וביום י"א באלול שלחו לו ראשי הקהילה מכתב בו הם מפצירים בפניו לשוב לכהונתו. לאחר זמן מה [סוף חודש אלול] נעתר לבקשותיהם ושב לכהונתו, בתנאי שהחבורה הברלינאית תפסיק "לחלל את השם בפרהסיא ולבזות התורה וחכמיה". הרי לנו על קצה המזלג, מאבק הסוער ביותר תוך שנה אחת. על פרשה סוערת זו, האריכו ידידי הרב ישראל נתן השיל, קובץ בית אהרן וישראל, מה (שבט תשנ"ג), עמ' קכ-קלג; ופרופ' שמואל פיינר, מהפכת הנאורות, ירושלים תשס"ב, עמ' 187-164.

[3] מן הצורך לתאר את המדינות השונות מהן עוצבה מדינת פרוסיה. משנת 1466 חולקו שני שטחים ענקיים מה'קיסרות הרומית' בין מלך פולין ובית הוהנצולרן. ברבות השנים, במאה ה-18, הלך והתקבל הכינוי פרוסיה לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצולרן, כולל אלה שבשטחה של הקיסרות הרומית. בשטחה של פרוסיה נמצאו כמה מובלעות של מדינות קטנות דוגמת שאומברג-ליפה, מקלנבורג-שווערין, ומקלבנבורג-שטרליץ. עיר הבירה בתקופת הפולמוס היתה 'ברלין'.

[4] נותר לפליטה 'פנקס הקהילה' משנת תפ"ג ועד תרי"ד, פורסם ע"י יוסף מייזל בשנת תשכ"ב. הפנקס מלא וגדוש בידיעות מרתקות על ניהול הקהילה המגוונת במשך מאה ושלושים שנה סוערות אלו.

[5] טובה עשה לנו הח' אליעזר לאנדסהוט, שחקר בצורה יסודית ביותר את תולדותיהם של חכמי ברלין, בספרו 'תולדות אנשי השם ופעולתם', ברלין תרמ"ד.

[6] על הידידות ביניהם האריך לאנדסהוט, עמ' 105-82.

[7]  “Deismus uner den Juden in Berlin”, Bibliothek fur Denker und Manner von Geschmack, Zweiter Band (1783) z, 4-19.

[8] ע"י יוסף  מנדלסון, איכל, בן זאב, וחבריהם. החברה נוסדה בשנת תקנ"א ורוב המייסדים או לפחות הבאים אחריהם יצאו מכלל הדת. חברה זו בנתה אב-טיפוס לחברות רבות, כמו 'מגיני מרעים', 'חברת מרעים' ועוד.

[9] אולם כתוצאה ממאבק זה נשתנו כמה ממנהגי ההלוויה בברלין, בעיקר היתר להוביל את המתים בעגלות, ועל כך באמתחתי חומר רב. כשוך ריב זה חדלה 'חברת הרעים' להתערב בענייני הקהילה והסתפקה בטיפול במעשה צדקה. מעניין לציין, שהמעשה הראשון שעשו יהודי ברלין בייסוד הקהילה היה 'קידוש בית-הקברות', ובשנת תל"ה נוסדה הח"ק הראשונה. פנקס הח"ק שרד עד ימינו.

[10] דוד פרידלנדר היה דמות מרכזית בחוגם של משכילי ברלין. היה מעורב בפעולות המשכילים ובפולמוסים שניהלו עם החרדים לדבר ה', וכל ימיו ראה עצמו כתלמידו המובהק של מנדלסון.

[11] Deutsche Zeitung für die Jugend und ihre Freunde, oder moralische Schilderungen der Menschen, Sitten und Staaten unsrer Zeit, Gotha Heft 18, (April 1787) z. 141-143., עיתון זה צוין ב: A.J.Z. 1851 No. 47, Z. 562. ב – Deutsche Zeitung ישנה ידיעה נוספת, שבכת"ע  Rostocker wanderersמחודש ספטמבר 1772, תורגם מכתבו של מנדלסון לקהילת שווערין לגרמנית ע"י יעקובסון. גם את העיתון הזה לא הצלחתי למצוא, והוא חידוש עצום, שבעלי 'המאסף' לא ידעו על כך!

רוסטוק היא העיר הגדולה ביותר במדינת מקלנבורג, היא שוכנת ממש על שפת הים הבלטי, ובה אחד הנמלים המרכזיים בגרמניה.

[12] כן מעיד הרופא של הקהילה, מרכוס הערץ בספרו נגד הקבורה המהירה, Marcus Herz über die frühe Beerdigung der Juden, Berlin 1788, Z. 6

[13] בראשית דרכו היה סופרה של הקהילה ומעסקניה. לאחר זמן התחבר למנדלסון והיה תלמיד מובהק שלו, ולימים הקצין ורצה לקעקע ביצתה של היהדות. קיצץ בנטיעות והיה מראשי התומכים בהתערות היהודים בכלל האוכלוסייה, ואח"כ מראשי תנועת הריפורמה.

[14] Monats-Schrift der Akademie der Künste und mechanischen Wissenschaften zu Berlin

[15] על תרומתו" של דוהם להבערת הפולמוס הארכתי במאמר לפרשת ויקרא.

[16] מכאן אני ניזון בעיקר ממאמרו של החוקר לודוויג גייגר, לקמן הע' 41.

[17] המאסף, תקמ"ו, עמ' רג.

[18] נולד למשפחה יראת שמים מעוטת יכולת ולמד בישיבה. בשנת תקכ"ב בא לקניגסברג והחל ללמוד באוניברסיטה. הוא היה תלמידו וידידו של עמנואל קאנט והמשיך לעמוד איתו בקשר גם בשנים הבאות. ב-1770 החל ללמוד רפואה באוניברסיטת האלה, בה קיבל את התואר דוקטור לרפואה. בשנת1774  בא לברלין וכיהן כמנהל בית החולים היהודי שם. בשנת 1777 החל להעביר הרצאות פומביות ברפואה, מדעי הטבע ופילוסופיה לאנשי העילית החברתית של ברלין, יהודים ולא-יהודים, ובהם בני המשפחה המלכותית של פרוסיה, ובשנים אלו זכה ליוקרה בחברה הגבוהה של ברלין, היינו מקביל לתקופה זו של המאבק. ביתו היה מקום מפגש אקסלוסיבי של סופרים, מדינאים והוגי דעות ברלינאים. הרץ היה גם ידידו, תלמידו ורופאו האישי של משה מנדלסון, והשתתף ברבות מפעולותיהם של אנשי תנועת ההשכלה. ב-1791 קיבל מהמלך פרידריך וילהלם השני תואר פרופסור והיה היהודי הראשון בפרוסיה שקיבל תואר זה. חיבר ספרים רבים בגרמנית בענייני רפואה ופילוסופיה, וכן תירגם לגרמנית, לבקשתו של מנדלסון, את הספר "לתשועת ישראל" של מנשה בן ישראל.

עליו אצל: Martin Davis, Identity or History? Detroit 1995. על מעמדו אצל מלומדי ברלין, יש לנו עדות ממקור חוץ, במאמרו על השפעת הדאיזם על יהודי ברלין, העלה סופר אנונימי בשנת תקמ"ג פרטים על המתחים בין הסיעות השונות וחוגים בעלי השקפות שונות בברלין. הוא מאריך לתאר את הרפיון בשמירת המצוות והמצב הרוחני והמוסרי, שלעומתם ישנם מסורתיים שלא משנים ממסורות אבות. בתוך דבריו הוא מצביע על העובדה שגם באותם חוגים 'נאורים' ישנם חשובים, לדוגמת מנדלסון ד"ר בלוך וד"ר מרקוס, שכל יהודי גרמניה מעריכים ומכבדים אותם, ושתי הכיתות הנזכרות מבקשות שאישים אלה יכריעו ביניהן, דבר שהם נרתעים לעשותו (משה פלאי, עטרה ליושנה, תשע"ב, עמ' 130, וראה לעיל הע' 7).

[19] תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, ירושלים תשס"א, א, עמ' 270.

[20] Marcus Herz, über die frühe Beerdigung der Juden, Berlin 1787/ 1788.

[21] 'מכתב האדון החכם החוקר המפואר מוהר"ר מרדכי, רופא קהל עדת ישראל בברלין', אל מחברי המאסף, נעתק ע"י אחד מתלמידי חכמת הרפואה, [ברלין] תקמ"ט.

בהקדמה מבכה המתרגם את המצב, אחרי שקרא על עובדות רבות של 'מתים' שקמו וחיו, או על 'מתים' שנקברו חיים, ומביע את חלחלתו: "חיל ורעדה אחזתני וליבי הומה מאין הפוגה בזכרי כי נכשל עמי במנהג הרע הזה ואין מוחה בידו". הוא מקווה שמאורי הדור יתוודעו ל"מכשולים" אלו על ידי עבודתו של הרץ, וישנו את דעתם. ולכן הדפיס חמישים טפסים כדי לשגרם לגבריאל פרנקל פרנס בפראג כדי להפיצם בעירו.

[22] החוברת הגרמנית, עמ' 53-52.

[23] Ludwig Gieger, `Markus Herz…`, Z.G.J.D. 4 (1890), Z. 55-57; יואל לאוו (ברי"ל) שרייבן אן דיא ווירדיגען מיטגלידער:... חברות גמילות חסדים, ברלין תקנ"ד.

[24] Falk Wiesemann, Jewish Burials in Germany – Between Tradition, The Enlightenment and Authorities, Leo Back Institute Year Book, 1992, p. 18.

[25] כאן הוא מספר לנו חידוש, שהנוהג על פי רוב להמתין ארבע שעות, וראה להלן ע"י הע' 30.

[26] המהדורה הגרמנית, עמ' 11-9.

[27] שם, עמ' 17.

[28] מכתב האדון, עמ' ד.

[29] המהדורה הגרמנית, עמ' 33-28.

[30] מכתב האדון, עמ' יא.

[31] כמובן שדבריו בטלים ומבוטלים ואינם ראויים לתגובה.

[32] המהדורה הגרמנית, עמ' 26-25.

[33] שם, עמ' 36-35. אי אפשר לפסוח על 'פנינה' ששמע מיצחק סטאנוב: "מה שאמר לי החכם התורני ר' איצק סטאנוב, שלפי דעתו היו ממהרים בקבורת המתים בימי הגזרות והשמדות, למען הציל גוויות המתים מן החרפה והכלימה אשר שמו להם צורריהם, בהעריך עליהם לתת סך קצוב, ואם אין – לא יניחו להם לקבור מתיהם" (מכתב האדון, עמ' כט), ולא נותר לנו אלא למלאות פינו צחוק-מר מרעיון אווילי זה.

[34] ביניהן: לייחד חדר מאוורר ורחב להשהיית המתים, ויהא בגדר ספק מת עד בדיקת רופא. במקרה של אישה הרה, הגופה לא תוצא מהבית לפני אישור ממיילדת שהוצאת הוולד כבר בלתי אפשרי. הוא מדגיש שהיחס לגופה לא תהיה כמת, אלא כחשש מת (שם, עמ' ל-לא).

[35] המשכיל הקיצוני פרידלנדר השחיל הערה בזכות הרץ (המאסף, תקמ"ז, עמ' 6) וכן שיר-הלל לכבוד אותה חוברת, עמ' רכג. מאידך בסוף החוברת של תקמ"ח פרסמו שיר 'גוע ויחי' שהוא שיר נגד 'רופא האליל שכתב שטנה על [=בעד] הלנת המתים. הכותב מסתיר את שמו תחת הר"ת H.W. ולימים הרץ גילה את זהותו – הרופא ההמבורגי היינריך וואלף. אבל גם ממשכילי ברלין היו שביקרו קשות את הרץ.

פלא ששיר זה מתפרסם בספרו של המשכיל מגליציה – טוביה פדר, קול מחצצים, למברג תרי"ג. בסוף הספר ערך כמה שירים, ובתוכם שיר זה, ולא רמז שהוא שאול מאיש אחר.

[36] לע"ע לא הצלחתי למצוא אותה.

[37] Jacob Marx, Ueber die Beerdigung der Todten, Hannover 1788.

[38] יואל ב"ר יהודה ליב. וידוע בכינויו יואל ברי"ל או יועל לעווע. נולד בשנת תק"ך לערך, ראשית ימיו היו על פי תורה ומסורה, וברבות השנים התקרב למנדלסון ומני אז סטה מהדרך והתמנה למורה בבית המשכיל הקיצוני דוד פרידלנדר בברלין. לימים היה מעורכי 'המאסף'; בתחילה היה מורה פרטי בבית ד' פרידלנדר, ולימים מנהל בית הספר המשכילי בברעסלוי (ש"י פין, כנסת ישראל, עמ' ריז). ברבות השנים הקצין דעותיו והפך את 'המאסף' לקיצוני יותר בעמדותיו בעד ההשכלה הרדיקלית.

[39] נדפס כמוסף 'המאסף' תקמ"ח, חזר ונדפס בשנת תקמ"ט אגב הוספות אחדות. בשנת תקנ"ד נדפס כחוברת בפני עצמה במימונם של חברים אחדים ב"דר גזעלשאפט דער פריינדה", בשם: שרייבן אן די ווירדיקען מיטליגדער זעמטלעיכר, חברות גמילות חסדים, ברלין, דפוס חברת חנוך נערים, תקנ"ד, ונשלחה חינם.

[40] ראה המאסף, ז, עמ' קס.

[41] מכאן ואילך אני מתבסס בעיקר על מאמרו של ל' גייגר שתיעד את פולמוס-ברלין.Ludwig Geiger, For hundert Jaren, Mitteilungen aus der Gesichte der Juden Berlin, Zeitchrift fur die Gesichte der Juden in Deutchland, band 3 (1889), pp. 213-221

[42] גייגר, עמ' 213.

[43] על הקהילה היהודית בברנדנברג ראה: A. Ackermann, Gescichte Der Juden in Brandenburg, Berlin 1906

[44] תקדים למסירות והכתמה על היראים היה שמונה שנים לפני פולמוס זה. בשנת תקמ"ב, באמצע פולמוס הרבנים נגד נ"ה וייזל שהפך הקערה על פיה ורצה לקעקע מוסדות תבל, הלשינו משכילי ברלין על רבם בכך שהוא לוחם נגדו ופוסל את ספריו, ובעקבות מלחמתו נגד וייזל הגיעו לדרגה שפלה ביותר של מסירה לשלטון נגד רבם. הם פרסמו את כל הפולמוס בין העמים, במטרה למסור את הרבנים לשלטונות ולהשתיקם, וכאן גברה ידי הרשעים וברוב מצוקתו עזב את משרתו ועקר מעירו. רק לאחר הפצרת פרנסי הקהילה, נעתר לחזור ולכהן פאר קהילתו, בתנאי 'לבל יכתבו עוד מכתבי עמל לחלל השם'. וראה עוד 'צפונות' יח (תשנ"ג), עמ' ק-קג.

[45] נוסף לחידו"ת ותשובות ודרשות שרשם והשאיר אחריו, ענה תשובות ליועצי ושרי המדינות בענייני דת ותורת ישראל, ופורסמו בשעתו בקובץ פסקי השופטים. Ritualgesetze der Juden, betreffend Erbschaften, Vormundschaftssachen, Testamente und Ehesachen, in so weit sie Mein und Dein angehen. / Entworfen vom Verfasser der Philosophischen Schriften [i.e. Moses Mendelsohn], auf Veranlassung und unter Aufsicht R. Hirschel Lewin, Oberrabbiners zu Berlin, Berlin 1788.

כן הודפס תחת חסותו 'סדר תיקוני שטרות' בעריכתם של מנדלסון והמלומד הנוצרי טיכסין: Sammlung von gerichtlichen jüdischen Contracten, Rabbinisch und Deutsch, Altona 1792.