משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

 תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

את שני הפרקים הקודמים הקדשנו לייחסם של ראשוני ספרד ואשכנז לחומרת דינו של 'שבועה שלא אשחוק'. כמובן באופן טבעי התחלנו לחפש האם נותרו רשימות מאותן שבועות, ולמרבה הפלא הצלחנו בס"ד לאתר עשרים [!] נוסחאות של שבועות, כשכל אחת מהן מאירה הן על הנודר והנשבע והן על רקען של ההתמכרות. דא עקא שרובן ככולם נרשמו בכת"י קשה-קריאה בכרכי הספרים, מה גם שישנן רשימות שבעליהן מחקו את זיהויים מפני הבושה, עובדות שהתקשו רבות לשלימות הפיענוח, ברם בס"ד הצלחנו לפתור רוב רובם של הנוסחאות.

לפני שאנו בוחנים את נוסחאות השבועות יש לסדרן לפי מקום מוצאן.

כהקדמה קצרה לצורך נקיטת אמצעי דרסטי כשבועה חמורה, נציג שתי עובדות מצערות שקרו בעקבות התמכרות למשחקים.

מסופר על יהודה די סומו משער-אריה[10], מראשוני שחקני התיאטרון במנטובה שבאיטליה[11], שבחג הסוכות הפסיד את הביריות שלו במשחק הימורים: "וכך יצא שהיה אותו יום שומר-הסף, והוכרח להחזיק בגרב בידו האחת, ובידו השנייה החזיק במסך, וכל שנכנס התפרץ בצחוק'[12].

העתקת הרב אי"ש ג"ר ממודינה של כרוזו של רבי דוד פרובינצאלו ממנטובה בעד ייסוד 'בית וועד לחכמים'

בחגיגות של חגם בשנת רל"ז (1477) בפיראראה, הפסיד יהודי בשם אברהם סך עצום של שלושת אלפים דוקאטים במשחקו מול הדוכס[13]. שתי עובדות מצערות אלו יש בהן כדי לסייע לנו להבין הרקע לשורה של שבועות שיהודי ספרד ואיטליה נשבעו בנקיטת חפץ בתנ"ך – לא להמרם. ועל כך נביא כמה וכמה דוגמאות מכת"י שטרם התפרסמו לפי סדר כרונולוגי. השבועה הראשונה שמצאנו היא משנת קט"ו בברצלונה שבספרד והאחרונה היא :

1.       בגיליון פירוש רד"ק לספר תהלים[14] נמצאו כמה וכמה נוסחאות שבועה "שלא אשחוק", ונעתיק אותן. השבועה הראשונה היא משנת קט"ו מאחד בשם 'שמואל' מברצלונה:

עשה שבועה בתורה 'שמואל' שלא לשחק הוא ולא אחר בשבילו, לא הוא השביל אחר, לא להתערב, בתנאי שלא לעבור כדי להפסיד לא להרויח בשביל אחר, לא פחות ולא יותר. הכול בלי עלילה ובלע הערמה, מעכשיו ועד שתי שנים. שבועה זו לפי דעתו של קהל ברצלונה, ונגמר כל כך בט"ו בחודש אייר שנת ה' אלפים ומאה וחמש-עשרה שנים ליצירה[15]

2.       בדף השער של כת"י ספרדי של הסמ"ק הגנוז בספריית האסקוריאל, נמצא נוסח שבועה חמורה משנת קט"ז, ההתחייבות היא למשך שתים-עשרה שנים[16]:

אני החתום מטה נשבעתי ומקיימ' שלא אשחוק בבית שחוק בעולם, העולה לפרוטה אחת. מן היום עד תום שנת קכ"ח לפרט קטן. לא בשביל עצמי ולא בשביל אחרים ולא אחרים בשבילי. ומה שנשבעתי, נשבעתי בתורה ובכל מה שכתוב בה על דעת רבים בלא התרה וכו' וכו'. מודעות היום יום ב' פרשת שמות שנת קי"ו לפרט קטן. וחתמתי שרי[17] לך מורו ר' יצחק ב"ר צרע

3.       השבועה הבאה היא משנת ק"כ של שמואל אבן נחמיאס[18], שכתבו בספרדית, וזה תרגומו[19]:

עושה אני שמואל שבועה בתורה בספר חומש פתוח לפני, לא לשחק ולא להתערב בשום ענין בעולם, לא אני בשבילי ולא בשביל אחר בשבילי, עד עשר שנים רצופות, לא להסתכל במשחק של קוביות . ונגמר כל כך בעשרים יום לחודש שבט שנת מאה ועשרים לפרט. שמואל ן' נחמיאז

4.       השבועה הבאה היא מאותה שנה בחודש ניסן, וכאן ישנם שני חידושים: הנשבעים הם שני אחים, ויש כאן יחס לימים המותרים לשחק, ברם לא רשום מקום ישיבתם. למרבה הפלא השבועה נעשתה בחוה"מ פסח, היינו בתוך הימים המותרים. השבועה התבצעה מול ספר 'חומש'[20]:

עשינו שבועה בתורה אני נחמיה ואברהם בני אהרן נר"ו שבועה בספר חומש פתוח לפניהם לדעת הבורא ית' שלא לשחק משחק אחד בעולם, ולא להתערב בשום דבר כדי שלא יוכלו להפסיד אפילו דינר אחד ולא יותר, הם ולא אחר בשבילם, ולא הם בשביל אחר. בלא עלילה ובלא הערמה. פרט לחול המועד של פסח ושל סוכות עם יהודי, ובתוך השנים הנזכרות, עד חמש שנים רצופות. ונגמר כל כך בי"ט בניסן שנת מאה ועשרים לפרט

5.       בסוף ספר 'דרשות ר"י ן' שועיב' כתב-יד ספרדי מהמאה ה-14, נרשם שבועה בלשון ערבית: מאת 'יצחק בכ"ר יפת משנת קפ"ט שלא לשחק במשחקים[21]. התקשיתי רבות בהעתקת עצם השבועה לגופנים שלנו וממנה תרגום לעברית. השורות הראשונות מחוקות כך שהעלימו כל דרך לזיהוי הנשבע ולתוכן האיסור. ועיקר תוכן הנוסח שנותר הוא רשימת הימים בהן מותר לו לשחק.

תעתיקו

אלא פי גולא אל זמנים אל מדכורין היני פי כול סנא וסנא ודיאלך. פי חנוכה ט"ו 9 נאל ט"ו 9. פי פורים ט"ו 9, פי פסח ט"ו 9 פי סוכות ט"ו 9. ופל אעייאד נוצטיר נלעד ליזמלוז לכבוד המועד. והולאי אל זמנים אל מדכורים סוק כיף יעדיו מא נוצטור נלעד אידתר ר"ל ח' אייאם מאתאיר חנוכה וח' אייאם טבע אל נמאל, ויומין מיתע פורים, וח' אייאם מתע פסח וח' אייאם מתע סוכות וכאן דאלך יום ג' כ"א מרחשון שנת כי פד"ה י' את יעקב וכו', וכש ירי ישהד על ייא כשני עדים כשרים

וזה תרגומו לעברית:

יום ג' מרחשון קפ"ט. [פלוני] בכ"ר יפת ת.נ.צ.ב.ה. [...] אלא ב... הזמנים הנזכרים כאן בכל שנה ושנה .. בחנוכה ט"ו 9... בפורים ט"ו 9 בסוכות ט"ו 9 ובחגים [...] לכבוד המועד. ואלה הזמנים הנזכרים נהג איך... ר"ל שמונה ימי חנוכה ושמונה ימי טבע ... ויומיים הנאת פורים ושמונה ימים הנאת פסח ושמונת ימים הנאת סוכות.

והיה דבר זה יום ג' כ"א מרחשון שנת: כי פד"ה[22] י' את יעקב וכו' [..] רואה ומעיד על [?] כשני עדים כשרים

 

6.       התעודה הבאה היא משנת רל"ח, ברם לא מדובר בשבועה אלא עדות על עסק-ביש שיהודי אשכנזי אבד הון עצום בהיותו משחק בקוביה בשבוע של חגיגות הולדת הנוצרי, בעיר לוגו שבצפון-מרכז איטליה, עם הדוכס של פירארה, בעודם משתתפים בשמחת נישואין. הרושם הוא הבעלים של פירוש רמב"ן עה"ת: יוסף ב"ר אביגדור מפאנו[23]:

מזכרת עין, איך בעצם היום הזה, יום ו' ג' ימים לאדר רל"ח לפרט, היה איש יהודי אשכנזי, שמו אברהם טוש"י יצ"ו צחק בקובייא, עם מעלת המרקיסי אירקולי מפירירא, סך שלשת אלפים דוקט זהב סמוך להכנסת כלה, דהיינו משעת כ"ב עד שעת כ"ג. ואני בן פורת יוסף מפאנו לאביגדורים עד על אבדן צרור הכסף, ויהיה האיש הלוך וחסר

7.       בסוף תורה עם ניקוד וטעמים, רשום נוסח שבועה משנת רמ"ב, שלא לשחק במשך עשר שנים[24]:

היום יום ג' קליי יינרו [תחילת ינואר] רמ"ב נשבע כמ"ר מרדכי בכמ"ר יהודה צורף מיצנטו שלא לצחוק שום צחוק בעולם עוד [?] עשרה שנים היינו מקלי יינרו רמ"ב עד קלי יינרו רנ"ב. וזה בפני כמ"ר אברהם רושילו ובפני שמואל בנו. אני אברהם הנז' כתבתי זה הכתוב ברשותו ובהסכמתו.

8.       יהודי נוסף 'ביש-מזל' מתושבי הדוכסות של פירארה, שכתב בשנת רנ"א (1491) על דף האחרון של ספר תנ"ך שלו, מלאכתו של המעתיק הנודע אברהם פריצול, כדי לחזק את השבועה חתמו עליה ארבעה עדים עם הסופר דמתא: "זכרון טוב יהיה אמן כמו שהיום יום ה' כ"ג שעות כ"א באפריל רנ"א קיבל עליו ר' [השם מחוק] בשבועה חמורה על עשרת הדברות, שלא לצחוק לשום צחוק ולא להצחיק לשום אדם בעבורו, זולת לצחוק הטבלי[25]. לבד בא' רביע הצחוק, וזה לא לעשות כי אם לפעמים מה בזמן עשר שנים רצופים. וכן נשבע ונדר בפנינו:

יקותיאל ב"ר גרשום אשכנזי יצ"ו

כמ"ר [?? אביו]

כמר דוד [?] יצ"ו

כמר יצחק [?] צרפתי יצ"ו

ובפני סיר [???] סופר מהנה נשבע ונדר לקיים"[26].

9.       השבועה הבאה מקורה בספרד, נכתבה בסופו של חיבור 'תוספות' לסדר נזיקין כת"י ספרדי מהמאה ה-14, והשבועה היא משנת רצ"ה, כנראה לאחד מגולי ספרד, שלא רשם אתשהתיישב כנראה בסלוניקי. ונשבע בפני רבני העיר: ראשון בקודש הוא ר' דוד ן' שושן[27], השני הוא רבי משה דקאשתה, שטרם מצאתיו במקום אחר והשלישי הם בני החכם רבי ישראל אשכנזי, שגם את זהותו טרם הצלחתי לפענח:

זכירה. יום חמישי כ"ה לחודש סיון שנת הרצ"ה ליצירה, נשבעתי בפני החכם הרב כמוהר"ר דוד ן' שושן יצ"ו ובפני החכם השלם משה דקאשתה יצ"ו  ובפני המעולים בני החכם השלם כמוה"ר ישראל אשכנזי נ"ע יצ"ו, שלא אצחק בשום אופן בעולם[28]

 

10.   מיקום שרטוט השבועה הבאה, משנת שי"ח, הוא פלאי, הבעלים של תנ"ך מפואר ביותר, עם ניקוד וטעמים, מסורה קטנה וגדולה עם תרגום אונקלוס, מצא לנכון לרשום על הגיליון של ראש מגילת שיר השירים, שבועה שלא ישחק עם אף אחד, להוציא בתחום ביתו עם אשתו ואחיו שאיתם ימשיך לשחק[29]:

היום יום ו' ח' מרחשון שי"ח, שבועה נשבעתי שלא יצחוק שום צחוק בשנה אחד. אני יצחק כותב חוץ בביתי עם זוגתי ועם אחי

 

 11.   בשנת שכ"ד ניסח 'יחיאל ב"ר שלום' מאחת המדינות באיטליה, שבועה ייחודית ביותר, ובעצם שלוש שבועות חמורות מדאורייתא שנשבע בפני 'בית-דין': 'יחיאל ב"ר שלום' כלפי אביו 'שלום ב"ר יועץ'. מרהיטות הסגנון מובן שמדובר ברווק שנפלט ממסגרת הלימודים והתמכר בהימורים. וכדי להחזירו למוטב קיבל על-עצמו בשבועות חמורות: "שלא אשחק שום שחוק בעולם". כן נשבע: "שלא אפסיק מלימודי עד שאגיע לעשרים שנה", וכן לא יישא אישה ללא אישור הוריו. כדי לאכוף את האיסורים הטיל על עצמו עונש כבד ביותר: שהוא מוותר על ירושת אביו באם יפר אחת מהשבועות הנ"ל.

ברם העובדה היותו מכור להימורים הכריח אותם להשאיר אשנבים להישרדות, ולכן הציבו הזדמנויות וסוגי משחקים בהם התירו לו השתעשעות. הזמנים המה: במועדים שאין אומרים בהם תחנון, וכן בערבי שבתות ובמוצאי שבתות. כן השאירו סדק לסוגי משחקים אפשריים, והינם לסוגי מאכלים, וכל זה לאפוקי הימורים כספיים. נקודה נוספת המתחדשת כאן היא: פן החינוכי: בהגיעו לגיל שלושים תהיה לו האפשרות לשחק בכל סוגי המשחקים, אם הגבלה: לימים שאין אומרים בהם תחנון; וולא הגבלה בחרש שוטה וקטן – נוכרי, בנימוק שנגדם הוא בוודאי יינצח. לאישור וקיום השבועות חותמים: האב: שלום ב"ר יועץ, הנשבע: יחיאל ב"ר שלום ואחיו: אליעזר ב"ר שלום[30]:

היום יום ב' כ"ב אדר שכ"ד לפרט, אני יחיאל ב"ר שלום שליט' נדרתי לה' ובתקיעת כפי לאדוני א"א ע"ר הח"ר שלום שלי"ט בחרם ובשבועה דאורייתא שלא אשחק שום שחוק בעולם כל ימי חיי בלי רשות אבי דווקא בעד מעות או שוה מעות, ולא אני בשבילי ולא אחרים בשבילי ולא אני בשביל אחרים. אבל בעד [פי"א?] או קוביאות או רצופות שקורין רימן[31] או אגוזים או פירות או כדומה לו, מותר לי. ועוד מותר לי לשחוק על ערב שבת או ליל שבתות או ביום שאין אומרים תחינות, אבל בתנאי זה תוך כ"ד שעות אינו יותר במעות בו בשוה מעות יותר מג' פצן[?] אבל שחוק שקורין אינופגן תוך קופה[32] מותר לי. אבל אם עובר אני ח"ו כולו או מקצתו איני ראוי לירש בנכסי אבי, ואהיה נחשב כאילו אני לא בן אבי, וכל נכסי אבי יצ"ו ירשו אחי ואחיותי שי' כאלו אבדתי להם בדמים יקרים ולא יעילו לי שום תענית או תשובות או מותר נדרים ולא שום דבר בעולם, הן בד"י והן בדא"ה[33], קבלתי עלי בח"ג[34] וב"ד[35] כאלו נכתב ונחתם בפני מאה עדים כשרים. עוד מותר לי אם הייתי משחק בריווח או יוכל לשחוק לפי רצונו. ועוד נדרתי בחרם גמור ובש"ד[36] ובתקיעת כפי שלא אקדש אשה או בתולה כל ימי חיי בלי רשות אבי ואמי כל זמן שהם חיים וקיימים אם ח"ו עובר כולו תנאים הנ"ל או מקצתו, יהיה לאבי לכחש אותי קודם בנו ולא יהיה לי מנכסיו חלק ונחלה, וכל ימי לא אבוא לביתו דווקא בתנאי זו שיהיו עדים שנים או שלושה עדים כשרים יגידו לאבי שעברתי, אז רשות לאבי לגרש אותי מביתו ומכל נכסיו ולקיים כל התנאים כדנ"ל. ועוד נדרתי לה' ולאבי שלא אפסק מלמודי עד שאגיע לעשרים שנה, אבל אם אבי יצ"ו יתן לי רשות להפסיק, אז נדרי אינו נדר. ועוד הותנה מחמת השחוק כשבאתי לשנים שלושים, אז מותר לי לשחוק בעד [שלר?] ולא יותר תוך כ"ד שעות דווקא בימים שאין אומרים בהם תחינות, ועוד מותר לי לשחוק כל הימים דווקא בגוי קטן שטה [=שוטה] וחרש שידעתי בוודאי שיש לי ריוח  בו.

והכל שריר וקיים

אני שלום בר' יועץ זצ"ל

אני יחיאל בר' שלום שלי'

אני אליעזר בר' שלום שליט'

12.   בסוף תנ"ך עם ניקוד וטעמים, נכתב בשנת ש"מ לערך: יהודה בן... שבועה שלא לצחוק[37]

שבועה בנקיטת תנ"ך, שלא אצחוק, משנת ש"מ, ספריית פארמא

 

 13.   התעודות הבאות חושפות לפנינו תופעה ייחודית על אחד שהיה מכור מצעירותו ועד זקנותו. בקולפן של ספר חומש מהמאה ה-14 ישנה שבועה כת"י של רפאל מאורבינו – עיר במחוז 'מארקה', מחודש אדר שנת שט"ו, המעיד על שבועתו של 'הבחור הנחמד כמ' אחיעזר זרח'[38]

חפש מחופש ולב עמוק כדי שלא תצא מעולם תקלה מהבחור הנחמד כמ' אחיעזר זרח, יען כי ריענוהי על משכביה סליקו וקפץ בשבועה חמורה לאסור איסר על נפשו, שאם יפקוד חטאים לצחוק באיזה צחוק שיהיה מהקלפים, לא יאבה לשמוע בקולם במשך שבע שנים רצופים לבר משלושה ימים מפורים, מהיום הזה והלאה יום ראשון עשרה ימים לחודש אדר שט"ו באלו הבריות' הנז' שאכתוב בשטר לזכרון, אני שמש' רפאל מאורבינו

14.   ובעמוד הבא, רשום שתי שבועות, האחת משנת שע"ו, והשניה משנת שע"ז. הייחודיות כאן הינה ששתיהן הן עדות מראובן על שמעון שנשבע. הראשונה היא של אחיעזר זרח מקמרינו המעיד על אחיו יחיאל ברוך:

לזכרון עולם איך היום יום ר"ח אלול שע"ו כ"מ יחיאל ברוך אחי, עשה שבועה חמורה, נמשך עד ר"ה הבא לקראתנו לשלום, משנת שע"ח לצחוק באיזה צחוק שיהיה בקלפים. אני אחיעזר זרח מקמרינו

אח"כ ישנו נוסח שבועה שהעבירו קו עליה, כנראה שהנשבע לא עמד על דיבורו:

ב"ה לזכרון עולם איך היום יום ו' ק' אפריל שע"ז ר"ח ניסן שע"ז, אני אליהו יוסף מקמרינו עשיתי שבועה חמורה, נמשך ג' שנים רצופות שלא לצחוק באיזה קלפים עם שום אדם ואשה, חוץ מאנשי ביתי וגיסתי, עד ק' אפריל ש"פ

 

15.   בדף האחרון של משנה סדר טהרות כת"י פארמא המפורסם, נרשם נוסח שבועה משנת שמ"ה. הקריאה קשה, והצלחנו להעתיק מילים בודדות[39]:

מיום כ"ד יוניו שמ"ה נשבעתי בנקיטת חפץ... שלא לשחוק בקרטי ולא בקוביא... נאום משה מגולה, כתבתי וחתמתי מידי ממש

16.   בקובץ של העתקות איטלקיות של מאמרים ב'קבלה' רשם הבעלים 'דניאל לוי מהעיר קוני' שבמחוז פיימונטה שבצפון-מערב איטליה[40], בשנת שפ"א, שבועה שלא אצחוק:

הריני נשבע בשבועת התורה שלא לצחוק לשום צחוק שבעולם. היינו מקלפים וקוביות, מהיום ועד שלושה שנים רצופים. לא בעיר הזאת ולא בשום מקום אחר, בשום זמן שיהיה ואפילו חולו של מועד וחנוכה ופורים. ולמען תהיה למזכרת כתבתי וחתמתי שמי פה קוני ג' טבת השפ"א, דניאל הלוי[41]

שבועה שלא לצחוק משנת שפ"א

 

17.   בסוף קובץ חיבורי רמ"ע מפאנו, שנכתבו ונערכו ע"י רבי מנחם עזריה מפאנו, נכדו של הרמ"ע, ישנם שני נוסחאות של שבועות משנת ת"ק: האחד מהכותב והעורך:

 נשבעתי בספר הזה, שלא לצחוק בשום צחוק בעולם, כ"א בחוה"מ של פסח וחה"מ של סוכות, וח' ימי חנוכה ופורים. וכן בנישואין ולילה של... נשבעתי ואקיימה, אם ירצה השם", מ"ע. ואח"כ מחקו, שמא התחרט, או שמא בני משפחתו מחקוהו מרוב בושה. ואילו השני נשבע באותו נוסח ותאריכה היא גם משנת ת"ק, מאת אהרן מלוקיו[42].

אשכנז ופולין

מארצות אירופה נותרו שבועות אחדים, וגם רק בדורות האחרונים. כמובן שאין מכאן הוכחה שלא שבעו, אדרבה, נותרו כמה וכמה תשובות המעידות שהשבועה לא היה נדיר בקהילות אירופה, אלא, מסיבה כלשהי, לא נותרו לשונות השבועה.

18.   שבועה מאזור גרמניה משנת תקל"ד נעתקה בתחילת המאה ה-20, ע"י ד"ר יהודה לואיס לוין מברסלאו, מתוך אחד מפנקסי הקהילות האשכנזיות. החידוש כאן הוא שהקהילה כפה עליו סנקציות כלכליות במידה שיפר את שבועות[43]:

להיות לזכרון חקוק שנשבעתי ואמרתי עלי מהיום והלאה שלא לצחוק כלל בקארטען, ובאם אעבור ח"ו ויתברר אפילו ע"י עד אחד, יהיה אותו העד נאמן עלי וכלה אגרש. לא יהיה לי שום חזקת עירונית, כי קבלתי עלי בכל לשון של שבועה בחרמות ושמתות מהיום והלאה: שלא לשחוק עוד בקארטען מהיום והלאה.

ולהיות לראיה באתי בעצמי על החתום. היום יום ו' י"ג שבט תקל"ד. נאו' יהודה ליב בהר"ר יעקב כ"ץ

19.   שבועה מעניינת נשבע שו"ב של הכפר 'ווילהען' מגלילות פויזנא, בפני רב המדינה – רבי עקיבא איגר. כנראה שההשבעה ננקטה בעקבות רינונים שיצאו בגנותו: שלא לשחוט ללא שוחט שני העומד לצדו, בדיקת הסכין בפני המד"א, 'שלא לשחוק בקארטין כל זמן שאהיה שו"ב, לא שום זמן מהזמנים, אף לא בחנוכה ופורים'. על כל אלה ועוד: "נשבעתי בנקיטת חפץ על דעת הרבים", היינו על דעת רעק"א, החת"ס ורבי בונם גינז אב"ד מאטרסדורף[44].

20.   נסיים עם שבועה מיוחדת, שבועה שהשביעה רבי יעקב עמדין את צאצאיו אחריו. בהנהגות לחודש אב בסידורו 'עמודי שמים', מטיף רי"ע נגד אלו הנגררים אחרי תהלוכות הגויים: שפתם, מלבושם ותרבות הפנאי שלהם. על גיליון הסדיר שלו רשם נוסח שבוע חריף שלא יגררו אחרי יצר ההימורים, וכך מזהיר את בניו גם על המשחקים שלדעתו הם מחוקותיהם: "הנני משביעכם אל חוקות הגוים אל תלמדו שחוק קלפים פספסין וקוביאות והדומה להם, בסוד משחקים לא תשבו ולא תעמודו, חלילה וחלילה, אך הרחק כמטחוי קשת, אפילו בחנם. השמרו לנפשותיכם מן השחוק. רבים הושחתו בו כעוברי חוק. אך דבר אחד אני מניח לכם לטיול ולהרחיב הלב כדחליש טובא מגרסא. דהיינו ביומא דפגרא ביה רבנן, אז מותר לכם לשחוק מעט בשקאקי [=שח] וזה בלי מעות, רק לחדד השכל קצת ובלבד שלא תאריכו בו אלא כשעה אחת לכל היותר, לא זולת כלל וכלל"[45].

הרי לנו מרבץ של עשרים שבועות כדי לאזוק את השחקנים מלהימכר בשעשועיהם, יהודים תמימים שנפלו בפח שטמנו לעצמם, ונסחפו מבלי דעת ואבדו את ממונם ושלוותם. וכדי להיגמל מכפייתם אסרו על עצמם בשבועה חמורה כולל סנקציות קשות וכאובות.

---

[1] ראה: עזרא פליישר, 'אזהרות לר' בנימין בן שמואל פייטן', קבל על יד, ס"ח יא/א (תשמ"ה), עמ' 40-35.

[2] יונה פרנקל, מחזור שבועות, קורן תש"ס, עמ' 703.

[3] נדפס כמה וכמה פעמים, והמהדורה האחרונה היא של מ' שטיינשניידר, ברלין תר"ך, וההפניות הן לפי מהדורה זו.

[4] עמ' כט מבית 35 ואילך.

[5] עמ' לח מבית 111 ואילך.

[6] בית 62.

[7] בית 69.

[8] בית 101.

[9] בית 98. בית זה הביאו הרב אליעזר ברגמן מירושלים, כדי להבליט את מגרעותיו של המשחקים, בהר יראה, ירושלים תשל"ה, עמ' 8, לשונו במילואה נביא בפרקים הבאים לגבי המשחק בחנוכה.

[10] 'רוב החוקרים קושרים את השם 'משער-אריה' עם שער מסוים בגטו של רומא, לחלק מפני משפחת פורטליאונה הוסיפו את השם סומו (או סומי). חושבים שמדובר על-שם עיירה קטנה באזור פאביה', שמואל קוטק, 'בנימין משער אריה (פורטליאונה': רופא יהודי במנטובה במאה ה-17, ספר זכרון לנתן קאסוטו, ירושלים תשמ"ז, עמ' 92.

[11] ליהודי מנטובה היה חלק בהתפתחות התיאטרון בעירם. תעודות מהתקופה שבין שנת רפ"ה ו-שס"ה מראות כי שחקנים יהודים הציגו מחזות בחצר הדוכסים. בסביבה זו גדל והתפתח כשרונו של יהודה סומו, משורר, מחברי מחזות ומומחה לאמנות הבימוי. שמו המלא היה יהודה ב"ר יצחק סומו משער אריה, בן משפחה הידועה 'משער אריה'. יהודה נולד בשנת רמ"ז לערך והיה מתלמידיו של הגאון רבי דוד פרובינצלו במנטובה, אחיו הצעיר של הגאון רבי משה פרובינצאלו רבה של מנטובה. בנעוריו התמחה באמנות הכתיבה, וכן העתיק בשביל רבו בשנת רצ"ח את 'ספר צחות' לאע"ז. גם מאמר מיוחד על אמנות זו נתחבר על ידו בשם 'מראות הצובאות'. בן משפחתו רבי אברהם משער-אריה [היה תלמידו של ר' אברהם ב"ר דוד פרובינצאלו] מביא בספרו 'שלטי הגבורים' מירשם מסובך וארוך להכנת דיו ומייחסו 'לגנזי הסופר המובהק, כמה"ר יהודה סומו משער אריה ז"ל', שלטי הגורים, מהדורת מכו"י תש"ע, עמ' תריב.

מקצועות-עזר הללו לא נתנו לא סיפוק לרוחו, הוא שאף להוקרה גם בעולם הגדול וכתב איטלקית בשביל הקהל הנוצרי האיטלקי. חיבתו לאיטלקית בולטת מתוך חיבורו 'מגן נשים'. בזכות חיבוריו האיטלקיים נפתחו לפניו שערי ארמונו של הדוכס ובתי האצילים. משנת שכ"ו החל לחבר מחזות עבור האקדמיה, ומוניטין שלו עלה והתפשט בכל המדינה, וכך זכה להגדיל את נכסיו. בשנת שכ"ז ביקש שיינתן לו רישיון להקמת תיאטרון משלו בשביל שחקני מנטובה, אבל בקשתו נדחתה. בשנת שמ"ו הגיש בקשה אל הדוכס לרכישת מגרש במנטובה, ושעליו הקים אח"כ בית כנסת מפואר. תמיד השתדל לטובת בני הקהילה.

רבו המובהק ר' דוד פרובינצאלו לא ראה בעין יפה את יציאתו לעולם הנוכרי, ולאחר שיצא מתחום הדתי, ראה ר' דוד לנכון להקים 'בית ועד לחכמים' [אוניברסיטה] בית להרבצת תורה לצעירי הצאן, ולשם כך פרסם, בשנת שכ"ד דף-בודד ליישום מגמתו. בדברי ההקדמה רמז שהדחף להקמת הישיבה היה בעקבות הנהירה אחרי ההבלים: "ראיתי אני דוד את המראה המרה אחזות קשה כי בעונותינו שרבו, נתמעטו הלבבות בעם ה', ובינת נבונינו נסתרה באין מבין למלאות מקומם, כ"ש אחרי הלקח ארון אלקים מחמד עינינו [כנראה שהכוונה לשריפת התלמוד בשנים שי"ד שי"ט], ואין אומר השב, כי היתה בנו יד ה' בתוכחות על עון ליסרה אותנו 'לא עשה כן לכל גוי', כי הגוים אשר אנו בקרם עולים מעלה מעלה בחכמה בתבונה בדעת ובכל מלאכה, וכנסת ישראל יחידה וגלמודה, דלת ורעת תואר מאד, כשה פזורה וכצאן אשר אין להם רועה, וקם הדור הזה והבנים הנולדים והגדלים אחרי שקיעת החמה ... ואני זקן בא בימים קנאתי לה' צבאות על סנהדראות וישיבות שגלו בגלילותינו והיו כלא היו, ויראתי שמא ח"ו עתידה תורה שתשכח.

גם ראיתי שערוריה: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה או בחכמות חיצוניות, בבתי קרקסאות של גוים וילמדו מעשיהם. והתורה חוגרת שק בהיותם מברכים על הטפלה ופוטרים את העיקר", המכתב פורסם ע"י שזח"ה בעיתון הלבנון, שנה ה' חו' כז, י"ח תמוז תרכ"ה (8/7/1868). סומו מת במנטובה בשנת שנ"ב.

כרכים רבים של שיריו נותרו, ולא פחות מ-13 מחזות חיבר. המפורסם שבהן הוא 'צחות בדיחותא דקידושין': שהוא המחזה העברי הראשון, יצא לאור במהדורה אקדמית ע"י חיים שירמן בשנת תשכ"ה. חומר על התיאטרון במנטובה נאספו אצל ש' סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, יב"צ תשכ"ה, ב, עמ' 488-478, עם דגש מיוחד ליהודה סומו.

[12] בצלאל רות, היהודים בתרבות הרינסאנס באיטליה, ירושלים תשכ"ב, עמ' 34, 236.

[13] להלן הע' ?

[14] סרט 8807.

[15] תרגומו נעשה בידי נחמיה אלוני במאמרו 'כתבי-היד העבריים בוואליאדוליד', ארשת, ב (תש"ך), עמ' 187.

[16] הספרייה המלכותית באסקוריאל, סרט 8842.

[17] אולי כתוב 'שמי'.

[18] משפחת נחמיאס הינה משפחה מפורסמת בספרד.

[19] אלוני, שם, עמ' 184.

[20] אלוני, עמ' 188.

[21] כת"י קמברידג' 112, סרט 17513, דף 227 ע"ב

[22] שנת פ"ט.

[23] ספרייה הלאומית בפריס, Heb 219, סרט 4258.

[24] ספריית פארמה: 2021, סרט 3553, דף 253 ע"א.

[25] משחק השח.

[26] כת"י מוזיאון הבריטי, Add.4709, (סרט 4914)

[27] חתן רבי אברהם ן' שבת, ראה שו"ת המבי"ט, א, סי' שלא. תשובותיו להלכה מפוזרות אצל חכמי דורו: רלב"ח, סי' צה, שם פנה אליו ר' דוד בשנת רפ"ז, בשאלה לגבי אפוטרופסות בנו של הנגיד ר' יצחק שולאל; שו"ת תורת חיים, א, סו"ס עט; ח"ג סי' כב, לב, לה; שו"ת מהר"י בירב, סי' ד. תשובתו הארוכה אודות ביטול תקנת חכמי סלוניקי לגבי החזקת הקהילה בטבריה, נדפסה בשו"ת מים עמוקים, סי' נט. חתום יחד עם שאר רבני טורקיה על תקנות כמה קהלות של יוצאי ספרד, בשנת ש"ד, שו"ת מבי"ט, ח"א סי' פד. בתשובתו של רבי דניאל אישטרומסה שכיהן כראש ישיבת 'פוטוגל' בסלוניקי, ובעל מחבר 'מגן גבורים', כותב לגבי מנהג מסוים בבתי הדין בסלוניקי: "ויש לסמוך סברא זאת ממה שראינו בעינינו בעירנו זאת עי"ת שאלוניקי יע"א אשר היו בה גדולי עולם [מונה כמה מהם] והאיר עיני זיו זוהר שכלם להורות אל בני ישראל את הדרך ילכו בה, הלא המה הרבנים הגדולים כמה"ר דוד ן שושאן וכמה"ר דוד ן' נחמיאש ז"ל שבסוף ימיהם לקו בעון הדור, והיו דיינים מובהקים בעירנו, וכל הנתבעים שבקהלם היו כופים לתובעים אשר משאר הקהלות שיבואו לדון בפניהם...", הובאה בשו"ת תורת חיים לרח"ש, ח"ג, סי' צג. רבי דוד קונפורטי משבחו ומפאר את אישיותו הייחודית: "גם בזמן ההוא [המבי"ט] היה בשאלוניקי הרב ר' דוד ן' שושן רב כולל החכמות בתכונה ובפלוספיא, וגם היה בקי מאוד בספרי דת הישמעאלים עד שהיו באים אצלו חכמי הישמעאלים ושופטיהם ללמוד ממנו בספרי דתם, והיה סגי-נהור ועשיר גדול, והלך לו משאלוניקי לקושטא לדור שם וגדולי חכמי הישמעאלים היו מכבדים אותו שם מאוד מפני חכמתו הגדולה ונפטר שם בקושטא, קורא הדורות, מהד' אהבת שלום, תשס"ח, עמ' קלח. לגבי כתיבת שם מסוים בגט, העתיק רבי יהושע בנבנשתי מגדולי רבני קושטא ,מגט שערך ר' דוד ן' שושן, שער יהושע, מכון ירושלים תשנ"ב, ב, חלק שמות גיטין, אות ס' לנשים.

בין תלמידיו: רבי אשר כהן ן' ארדוט, שהיה חכם מובהק, ורבה של 'קהל אראגון' בסלוניקי, ורבו זה 'הכניסו להיכל החכמה והפילוסופיה'.

[28] הספרייה הבריטית, לונדון Add. 17053 (סרט 4958), עמ' 408.

[29] כת"י הוותיקן 14, סרט 8591 דף 242 ע"ב.

[30] לקוטי מדרשים, ספריית המבורג, המחלקה היהודית מס' 296, [סרט 26353] דף 1 ע"א.

[31] טרם הצלחתי לזהותו.

[32] ?

[33] = דין ישראל ודין אומות העולם.

[34] = בחרם גמור.

[35] ובית-דין ?

[36] בשודא דדיינא.

[37] תנ"ך, ספריית פארמה, 2676 (סרט 14306), בסופו.

[38] הספרייה הלאומית פריס, היברו 69, סרט 3110, דף 319 ע"א.

[39] ספריית פארמא, סרט 13297. בשנת תשל"א יצא לאור במהדורה פאקסמילית.

[40] קהילה יהודית בעיר קוני הייתה קיימת כבר במאה ה-15, על כך האריך א' לוצאטו מאמרו 'כניסתם של היהודים לפיימונט והתיישבותם בה במאה הט"ו, דברי הקונגרס העולמי הששי למדעי היהדות, ב, ירושלים תשל"ו, עמ' 166. על עזרת הקהילה לישיבה הפרובנסלי בצפת, בין השנים של"ד-שנ"ט, ראה מאמרו של אברהם דוד, בתוך חיבורו על במותי ארץ הצבי, ירושלים תשע"ג, עמ' 204-189.

[41] ספריית מוסקווה (ס' 6854), בסוף החיבור.

[42] באור על סמיכות הפרשיות, JTS, Acc, 3039 (סרט 34347), בסוף הקובץ.

[43] אוסף לוין בתוך ספריית ישיבה יוניברסטי מס' 1349.

[44] הרב נתן גשטטנר (מהדיר), פסקים ותקנות לרעק"א, ירושלים תשל"א, סי' יא.

אגב, כאן המקום להציב מעשה-פלא, שהתרחש אצל רעק"א, פעם באה לפניו נערה מבוגרת ודמעותיה על לחיה, עם בקשה לתרומה צנועה. ברם לרעק"א לא היה אז מעות בכיסו. לכן ביקש הימנה שתתלווה אליו וילכו לקזינו מכובד, מקום שרק עשירים רשאים לשחק בו רעק"א נכנס לשם, ולתמיהת הנוכחים, ביקש מארבעה מהנוכחים לשחק עמו, על סכום מכובד, ובהגיע תורו, ניצח על כל הקופה, והכריז בקול: 'הערץ איזט טרומף' [ביטוי למנצחים]. תיכף קרא לנערה ומסר בידה את כל הסכום. שורש הביטוי הוא שהקלף 'לב' 'הארץ' הוא המנצח הגדול. ויש שהעלו ששם משפחת הנערה היה 'הערץ', ולכן התכוון לשני המובנים, הרב יעקב יהודה וורעשנער, רבי עקיבא איגר חייו ופעולותיו, מהדורת בני ברק תשע"ח, עמ' שיד.

[45] סדור עמודי שמים, חודש אב שער ו, מהדורת אשכול ירושלים, עמ' קצח.