משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק-תקנות הקהילות
בעקבות
התפשטות משחקי הימורים בתוככי הגיטאות, נעשו ניסיונות להגבלת המשחקים. היו שהגבילו
את מרכיבי המשחק, לדוגמה: שמשחק יהיה ללא תמורה כספית, ויש שאף הגבילו בצורה חמורה
ביותר, כלומר שלא נתנו שום פתח למשחק, גם לא ביומא דפגרא. ברם, ניסיונות ההגבלה לא
נשאו פרי. יצר ההימורים גבר מעל מסכת הסנקציות ואזהרות. לאור זאת, תקנו ראשי הקהילות,
תקנות המגבילות את ימי המשחק, וכן להתירו בזמנים מסוימים, לדוגמת חנוכה ושאר יומא דפגרא.
בנוסף לכך, קהילות רבות הזהירו את העוברים על התקנה בעונשים כבדים, סנקציות חריפות
וגם בגזירות נח"ש. פעמים רבות הקנסות מנוסחים בשפה חריפה ביותר.
מתוך
שלל התקנות שאנו חושפים כאן, אפשר לעמוד איך שגדולי ישראל נתנו את לבם ומעייניהם
לבסס את חיי התורה של קהילתם. לאור זאת שקדו על תקנות וגזירות שהיו נצרכים לאותו
עת וזמן. מעשיהם הגדולים מנצנצים מתוך כתביהם שהשאירו אחריהם. ברבים מהתעודות מתאפשר
לנו להציץ במעשיהם ולהתרשם מדמותם המופלאה.
סוגים ונוסחאות
שונות נמצאים בניסוח התקנות, יש אשר תקנו לשעה ולדורות, יש שכללו על כל באי שער
עירם, ויש שהסתפקו דווקא עליהם ועל זרעם, ויש שהקצינו שהתקנה חלה על תושבי עירם גם
בצאתם מן העיר – בכל מקום שהם. כן ישנן קהילות שברבות הימים שינו את גישתם לאלו
אשר התאוו תאוות המשחק, יש ששינו להקל ויש שהקצינו באיסורם.
כמן כן
היו קהילות שהכריזו על סנקציות לעובר על האיסור, וכשנתבונן לאורך היריעה הארוכה של
התקנות, נשים לב לשורה מגוונת של עונשים, הן כספיים והן חברתיים, ורבים מהם אושרו
על-ידי ראשי השלטון; וכמובן שמכלול זה משקפים מציאות של התמכרות חמורה למשחקים, משך
מאות שנים, שהייתה אבן-נגף ותקלה בכל אתר ואתר, וחכמי ופרנסי הדורות עשו כל טצדקי
כדי למגר או לפחות למזער ולעמעם אותה.
השיא
הגיע כשהבינו שהסנקציות הכספיות אינן מועילות, וההתמכרות רק גרמה למוקש ומפגע
ציבורי, העלו את רף ההתראה עד כדי חרמות וקללות ונזיפות חמורות ביותר, מקרים שגרמו
להתנצחויות ולהתפלמסויות בין הקהל לפרנסיו, ולעתים בין רועי הקהילה עצמם, כפי
שיתואר בפרקים הבאים. גם הרבנים הדרשנים הטיפו לאחיהם מוסר, לבל יפלו ברשת השחוק
הזעום.
כן ראוי
לשים לב, שלמרות הרדיפות והלחץ של הנוכרים כלפי שכניהם יהודים, ההתמכרות למשחקים
לא פגה. גם אחרי מגיפות שעשו שמות במדינות שלמות, חזרו היהודים למשחקים שונים. ולא
עוד, אלא למרות החומה הגבוהה, אשר הבדילה אז בין היהודים לנוכרים, מצאו והמציאו
זמן ומקום ליישם את תאוותם למשחקים השונים, לאור זאת יובן גזירת והסכמת ראשי
הכנסייה נגד התערבות בין שתי האוכלוסיות. הבה נטייל בין ערוגות ספרי הפסק
והשו"ת, ספרי תקנות והיסטוריה ממזרח ועד מערב, כדי להבין ולהשכיל את היחס?
החמור של חכמי ישראל כלפי משחקים השונים.
ספרד
כשנשאל הרשב"א על קהל שעשו
'הסכמה' בחרם שלא לשחק, ולימים עמדו מקצת הקהל בכוונה להתיר החרם. מתקומם הרשב"א:
"האיסור תקנת ותיקין ויראי חטא היה, ומי שבא להתיר פורץ גדר ועושה דמן של
בחורים שחוק, כמה קרעים הלביש, כמה ריחות הבאיש, כמה בוכים יוצאים במחול משחקים. ותמה
אני האיך פשטה הוראה להתיר. אפילו הסכימו כל הקהל להתיר, שהרי דבר זה בעצמו נאסר...
כל מי שמסכים להתיר כמסכים לעשות עבירה אחת בכנופיא. וכל שהיו המסכימים רבים, תהיה
אותה הסכמה רבת החטא רבת המהומה"[1]. ובמקום אחר כותב: "ומה ששאלתם,
חרם שהחרימו שלא לשחק בקוביא אם יש לו היתר. [תשובה] אני כבר נשאלתי על זה פעמים
רבות, והשבתי שאין לו היתר, שהצחוק בקוביא – אסור"[2].
פרובנס
נותרה בידינו
תקנות קהילת 'פאמייה' (Pamiers) שבפרובנס[3], תקנות שהעבירה ראשי הקהילה
בשנת ל"ט (1279) לאישורו של השליט, ברנארד ססה (Bernard Saisset), והבישוף סן אנטונין (Saint Antonin), המזכיר בצו שלו: "את התקנות אשר היהודים
שלנו מפאמייה התקינו בינם לבין עצמם, ואשר תועלתן הכללית נראית כנכונה לחכמים היהודים".
רוב התקנות הן נגד מותרות ומוסר, וכמובן כולל גם איסור השתתפות במשחקי שחמט וקלפים,
הנערכים בעיר עבור כסף, להוציא חתונות ואירועים מיוחדים[4].
מצרים
מהשאלה
הבאה אנו למדים שהמשחקים בקוביא היו נפוצים ברחבי מצרים, הן בחול והן בשבת[5]. לא רק מניסוח השאלה אנו למדים
זאת, אלא גם, ובעיקר, מניסוחה החריפה של התשובה אנו מבינים שהמשחק גרם לשמות במשפחות
ישראל במדינה.
רבי יהודה
חאמי, דיין במצרים שפעל בזמנו של מהריק"ש לצידו של רבי אברהם מונסון, פנה אל
שניים מגדולי מצרים:
על חזות
קשה אשר נתפשט ונפשטה המספחת ממורי התר למצחקי בקוביא בשבת, שמצאו בדברי הפוסקים
שחכמה היא ואינה מלאכה... ולצחוק בחול אצל יחידי סגולה אסור, כ"ש אצל בעלי-תורה
משום שעוסק בדברים בטלים, שאין ראוי לעסוק אלא בד"ת וחכמה, וא"כ איך
נתיר להמון העם בשבת, הרי הוא מושב לצים, ואפילו בחול אסור... לכן מלאני לבי לשום
פני נגד מורי היתר, ואל מי מקדושים אפנה להקים דגל אמיתת התורה לאמיתו נגד המשחיתים,
ומאתו מענה לשון אדרוש.
נותרו מענתם
החריפה של רבי חיים כפוסי, ידידו של רבי בצלאל אשכנזי [ש' – שצ"א] ושל רעו רבי
מאיר גאוויזון[6] [ש"ה – שפ"ב]:
דברים אלו אסור לשומעם כ"ש
להשיב עליהם, כי אותם הבלים, הם ובעליהם כיוצא בהם מגואלים מתועבים משוקצים ומוקצין
הם, שאף בחול אסור משום דרכי אמורי. במרדכי בשם ר"י טוב עלם שהעוסק בהם הוי
בנידוי[7], שמניחים חיי עולם וישובו
ובניינו ועוסק בחורבנו, כ"ש ביום שבת קודש.
מעתה, אין לחדש [להחריש] רק
בייא בייא [זעקה] על המשחק בו בכל מין קוביא, ולהודיע כי הוא נלכד בפח, ועשה מדמו
שחוק, ותאכלהו אש לא נופח ופערה פיה לבלי חוק, ומין עצמו אסור קשור עצור בעצמותיו,
וישחקו ימיו וגם ליליו. ואם שוב ישוב להיות שומר שבת מחללו, מחול לו"[8].
אגב, רבי
יום-טוב צהלון, מגדולי חכמי צפת בדור אחרי מרן הב"י [שי"ט-ש"פ],
נשאל מ'עיר גדולה של חכמים וסופרים' שמעולם לא שחקו בה בכדור לא בשבת ולא
ביו"ט, ויהי היום, ובהשפעת שכניהם הנוכריים, החלו הצעירים לשחק בכדור, עד כדי
התמכרות מופרזת ובלתי נשלטת. תיאור ההתמכרות מזכיר את אווירת ההוללות הפראית באצטדיוני
הספורט של ימינו: "ופעם אחת שבאו גוים בעטו [בכדור] בימי החול, קמו מיד ראשי
הקהל ובטלום. ברבות הימים קמו בחורים לשחוק בשבת ויו"ט, ובשכר... ומעוון
השחוק נמשך שמשחקים בגילוי ראש, ובאים לידי שבועות לבטלה בחי ה', ולידי כעס, וכמעט
נוקבים שם השם. ואחר כלות השחוק אוכלים ושותים במרתף הגוים ובית מרזח, והכל נאכל
בלי רחיצת ידיים ובלא ברכה'. רבני העיר אסרו את המשחקים אך הבחורים המשיכו בשלהם,
וכנראה שהיו בעיר רבנים צעירים שהתירו עבור חבריהם על-פי דברי הרמ"א [סו"ס
שח] המתיר משחק בכדור: "הרבנים לא יוכלו לתקן, כי הרבנים בחורים חותרים אחר ההוללות,
כי מצאו בהגהות רמ"א שיש מתירים...". מתוך כאב פנו אל מהריט"ץ:
"עתה ילמדנו רבנו מה דינו של עון זה: להניחו או לעוקרו".
במענתו
מוכיח אותם בפולסין דנורא: "המשחקים בכדור בשבת ישתחקו עצמותם בגהינם...
והרבנים הבחורים המורים זיקים חיצים ומות להכשילם מאת ה' להתיר את האסור, לא יקרא
שמם רבנים כי אם דרבנים, והלוואי כדרבן הזה המכוין את הפרה לתלמיה. אבל אורחותיהם
עקשים ונלוזים במעגלותם, לחלוק על הרבנים הזקנים הקדושים אשר בארץ משנים קדמוניות
ומיחו בידם... אוי לאזנים שכך שומעות, אם כן יכתבו להם על קרן השור שאין להם חלק
באלקי ישראל, ויצאו מהכלל כיון שפקרו לעשות מעשים כאלה. מצורף להן בביטול תפלה
ותורה". וממשיך שלאו דווקא בשבת, אלא הוא הדין בימי החול: "ובוודאי שהמעשה הזה רע ומר ממשחק בקוביא"[9].
דברי תוכחה
קשים העלה רבי אליהו די-וידאש – בן דורו ועירו של מהריט"ץ
[ש"י-שמ"ז], בספרו 'ראשית חכמה'. פרק יב' ב'שער הקדושה' של ספרו מוקדש
לביאור עונשם של ד' כיתות שאינם מקבלים פני השכינה. כהקדמה לגנותם מביא רבי אליהו
די-וידאש שמועה שהם כנגד ארבע חיות הטמאות בגנות חבורות המהמרים, ומגדיר אותם בכלל
'כת הליצים' שחז"ל כינו אותם לגנאי, ואפילו אם משחק בחינם, הרי הוא מבלה את הזמן
ומבטל מלימוד תורה. ולא עוד אלא 'המשחקים בחגים ומועדים, אוי לנפשם, כי גמלו להם רעה.
הרי כל המועדים הם ימי דין', והמשחקים אז, עוונם חמור פי כמה מהמהמרים בימות החול.
את תוכחתו הוא מסיים: "ולכן ראוי להרחיק כל מיני שחוק, בין בחול בין בימי
המועדות, כי לעולם העולם והאדם נדון".
לשון ה'ראשית
חכמה' הועתק במילואה בספר של"ה – שער האותיות, אות ש', והוסיף אזהרה ליוצ"ח:
"ואני אומר הוא הדין בר"ח, שהם זמן כפרה, וטעם נוסף כי בר"ח ומועדים
יש תוספת קדושה בנשמה... וזה המשחק בא וחיללם. על כן בני יצ"ו, באתי להזהיר אתכם
ואת זרעכם, שלא ימצא ביניכם עד עולם שום שחוק כל ימי חייכם"[10].
סגנון
דומה העלה ה'דרשן' של צפת, הלא הוא רבי משה אלשיך, בן דורו ועירו של בעל 'ראשית חכמה',
בספרו 'אלשיך הקדוש' (ראש פרשת ויקהל) על הפסוק 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום
השבת', שהעובר על עבירה בשבת, עונשו הוא פי-כמה מאשר בימי החול, ואלו דבריו
היוקדים ניצוצי-אש: "ובכלל הדבר הזה תגדל אשמת המשתעשעים ביום השבת לקרוא
בספרי סיפורי מלכים ומלחמותיהם ביום השבת, ומתאנים לומר כי הוא עונג שבת. ואוי להם
כי כבלע את הקודש בשיחת חוליהם ואת קדוש ישראל נאצו כעסוהו בהבליהם, והם בהמה המה
להם כי בין קודש לחול לא הבדילו... ויותר מהמה יש בני"א מתקבצים בשבתות ובמועדים
תחת כל עץ רענן יושבי בצלו, באות נפשם שאפו רוח כתות כתות וחבורות חבורות, כת לצים,
כת מספרי לשה"ר, כת דוברי נבלה, ואוזני כולם אל דברי עוונות אשר ידברו ועל כל
קוץ דברי רעתם ונבלותם ימלאו שחוק פיהם קול גדול ולא יסף"[11].
אשכנז
ופולין
תקנות
שו"ם
עם
חורבן קהילות אשכנז בעקבות אכזריותם של מסעי הצלב שעברו בדרכם לא"י בשנת תתנ"ו,
והניפו חרבם על הקהילות החשובות באשכנז, והרסו אותן עד היסוד. תיכף ומיד התאספו
גדולי הדור ופרנסי הקהילות לטכס עצה כדי לשקם את ההריסות וגם לתקן תקנות ולגזור
גזירות על הציבור, למען יוכלו להשתית מבנה חדש לדורות הבאים. רוב התקנות תוקנו כמענה
לבעיות שהיו אז על הפרק. התאריך הראשון של התקנות הוא משנת תתק"פ,
שחתומים עליהן: בעל היראים, בעל הרוקח, ראבי"ה והרבה מגדולי צרפת. תקנה אחת מתייחסת
גם למשחק עם השכנים הנוכרים[12]:
אין לשחוק לא עם גויים ולא עם
ישראל עבור מעות, אך עבור לאכול ולשתות, כי אם בחולו של מועד או בבית חתנות עבור אכילה
ושתיה, ולא יתן מעות עבור אכילה
מכיון
שרוב התקנות תוקנו כמענה לבעיות נקודתיות ומקומיות, בחלוף הזמן ובחלוף הצורך בהן,
הלכו התקנות ונשתכחו. לרובן של התקנות לא נמצאו הדים בתקופות מאוחרות יותר. רק שתים
מהן נמצאות בשו"ע: 'תקנת הנדוניה' ו'תקנת החליצה'. למרבה הפלא, הלא תקנת
המשחקים הינה אקטואלית לשעה וגם לדורות, ותמוה שלא מצאנו זכרו בספרי הפסק שעסקו בנידון
זה.
המוות
השחור
המגיפה
השחורה שהכתה בכל אירופה בכמה גלים בשנים ק"ז-קי"א, וקטלה עשרות מילוני
איש, ואשר עוררה והגבירה אנטישמיות נוראה, בכך שהנוצרים הפיצו שמועות שיהודים הרעילו
את בארות המים והם הגורמים לפרוץ המגפות, במטרה להשמיד את העולם הנוצרי. שמועות אלה
הסיתו את ההמון, שגרמה למהומות ופרעות ביהודים. עיקר הרדיפות היו בצרפת, שווייץ
וגרמניה. מכת ההרג הייתה כל-כך קשה שתוצאות הרדיפות הייתה שמערב אירופה התרוקנה מיהודייה,
ורובם הגרו למזרח אירופה ובעיקר לפולין. ולמרות כל זאת, ההתמכרות לא רק שלא פגה אלא
התגברה. וכפי שמתואר ב'כרוניקה הלימבורגית'[13]:
אחרי עבור המגיפה, ואחרי תום
מסע בעלי הסגוף, מלחמות הגרמנים באיטליה והרג היהודים, החלו האנשים עוד הפעם לראות
חיים ולהיות שמחים". התאווה הלכה והתחזקה, עד כי לא פנו השחקנים אל פקודת
הממשלות ואל העונשים, אשר הטילו עליהם. לעתים לא רחוקים הרגישו השחקנים בעצמם רגשי-אשמה
על מעשם, וגדרו גדר לענוש את עצמם קשה באם יוסיפו סרה
רבי
חיים 'אור זרוע' מווינא מוסר בשם הראבי"ה שהמעות שמרוויחים ממשחקים, ההשגחה
תסובב שייאבד לו!
רבי
חיים נשאל מאת אחד שהוא מכנה 'מיודעי אלופי הלא הוא מורי ה"ר יעקב', בדבר איש
ריב ומדון שמסתכסך עם כולם, עד כדי הפלאת מכות נמרצות, האם מותר למסרו לשלטונות.
הריב החל בעקבות אבדן כסף המשחקים שלו, שגרם להתפרצות זעם. בתשובתו מתיר רבי חיים למוסרו
לשלטונות, כשהוא פותח את מענתו:
על דברי
ריבות אשר בעירך והותחל מי"ח פשיטא שהרוויח לו בשחוק. כך מקובלני בשם אבא
מארי [רבי יצחק אור-זרוע] שקיבל מרבינו 'אבי העזרי' שכל מה שנעשה מן השחוק יראה
השם לדוחו..."[14]
רבי
אליעזר ב"ר שמואל ממגנצא [-קי"ז] כותב בצוואתו לבני ביתו: "אודות
שחוק בקובייאות, מאוד בקשתי שלא לשחוק בו כלל, כי אם דמי אכילה ושתיה למועדים ולרגלים.
והנשים בעד כלום, לר"ח"[15]. היינו לנשים הגביל יותר, מחשש
הוללות או איבוד ממון.
בספר המוסר
של רבי משה ב"ר אלעזר הכהן, בן אחותו של הרא"ש, ניתן היתר לשחק בימי חנוכה
ופורים, ואלו דבריו: "השמר בכל מאמצי כוח, שלא תמלא פיך שחוק בעוה"ז שלא
בעתו. כי אם בחנוכה ופורים – תשמח לשם שמים"[16].
משאלתו
של עמיתו של בעל תרומת הדשן 'מה"ר ישראל יצ"ו', שהכוונה כנראה לרבי
ישראל מברונא, אנו למדים ש'הקלפים' גרמו לשאלה חמורה בהלכות פסח!
הלה פנה
אל [רבו] רבי ישראל איסרלין בעל 'תרומת הדשן' עם שאלה מעניינת: סיר דגים שהתבשל
לכבוד פסח, ובעודו הסיר על האש, מצאו בתוכו שני 'קלפים' של המשחקים כשהם 'חמץ'.
כנראה הקלפים היו עשויים שכבות נייר שבניהן דבק, והדבק היה 'בצק'. והיות ונהגו לשחק
על שולחן האוכל, חשש השואל, שבפסח ייפול מהבצק שבקלים אל האוכל שעל השולחן. השואל מעלה
ספק שמא יש להקל שחמץ נוקשה בטל בששים.
במענתו
מזכיר התה"ד מעשה-רב מדודו הקדוש רבי אהרן שהתיר להשתמש בדבק הנ"ל סמוך
לפסח, וממשיך: "ואע"פ שבזכרוני בלי ספק שנמנעו מקצת בני אדם בארץ מולדתי
לשחוק עם הקארטין בפסח, וכמו שכתבי לי בשם דרשות [שבת] הגדול של מהר"י סג"ל[17], קרוב בעיני שמאותו הארץ קיבל
חומרא זו. וי"ל הטעם [של החומרא] הוא משום שמשחקים בהם על שולחן האכילה, ויש
לחשוש שמא יתקלף פירורי החמץ ואתי להתערבב באוכלים[18].
לסיכום:
באוסטריה הקילו, כעדותו של רבי הקדוש אהרן בלומלין, ברם ברגנשבורג, עיר רבנותו של
מהרי"ל, החמירו. כן החמיר למעשה רבי יעקב וייל, תלמיד מובהק למהרי"ל,
ורבה של אוגסבורג וארפורט, וכה דרש בדרשת שבה"ג שלו: "לא להניח בפסח
החלונות שלפניהם עשוי נייר כי הניייר מודבק בקמח. כן אסור לשחק בקלפים בפסח כי
מדביקים הדפים בקמח[19]
קראקא
כעת נעבור
לפולין. בשנת שנ"ה ערכו ראשי קהילת קראקא, בירת המדינה, רשימה
ארוכה של תקנות[20]. אחת הנקודות שראשי הקהל נדרשו
אליהן, היא ההרגל להפיג את השעמום בבתי היולדות באמצעות משחקי קלפים, ולכן התייחסו
אליהן באופן חמור ביותר:
"משחקי
קלפים אסורים על בעלי-בתים, צעירים, נערים ועל עוברי-אורח בקוזמיר ובקראקא, ובכל
חלקי העיר האחרים, ולא כל שכן במסבאות. איסור זה חל גם על נשים, ועל אחת כמה וכמה
על העניים שוכני ההקדש. לנשים בכלל אסור לשחק, לא בכסף ולא בכאילו בכסף, זולת
בחוה"מ ובחג החנוכה. האשה שיתפסו אותה משחקת בקלפים תיעצר ע"י פרנסי
הקהילה בבית הסוהר, ויחזיקו אותה שם מן הבוקר עד הערב, ושמה יפורסם בבית הכנסת.
ואין להתחשב אם הנשים הן במקרה ממשפחה מכובדת, או הרות, או מניקות, משום שאינן חסות
על כבודן. יולדות מותרות לשחק בחצרות שלהן, אם קרובות משפחה, עד דרגת 'שני בשני' "[21].
ביקורת
על תקנת קראקא
חלקו
השני של הספר 'ויחל משה' לרבי יהודה אהרן משה אלטשולר אב"ד לודמיר[22] שהדפיס בשנת שע"ג, שכונה
בשם 'תורת האשם' בנוי משתי חטיבות. הראשונה נמצא קיצור-עיבוד של 'שער התשובה'
שב'ראשית חכמה' עם תוספת דברים משערים נוספים בר"ח, ואילו בחטיבה השנייה
נדונו דברי 'תקוני תשובות לכל עבירה ועון'. בסי' ער מעתיק את לשון ה'ראשית חכמה'
נגד המשחקים [שהובא לעיל] וממשיך [בסימן רעד] ומוסר על תקנות שנתקנו בפולין,
וכנראה שכוונתו לתקנות קראקא הנ"ל, וכך הוא מספר: "כאשר הייתי בימי חורפי
בארץ פולני"א זה שש עשרה שנה, בשנת שנ"ז לפ"ק, נתעוררו על זה
חכמי הארץ ההיא וקמו לעמוד בפרצה הזאת ולהסיר המכשילה וגדרו וגזרו ואמרו שלא לשחוק
[בקלפים] בימות החול, זולתי כשאין אומרים תחנון. והנה עד היום מחזיקים את התקנה
הזאת מידי שנה בשנה. ובודאי, כמדומה לי, שכמעט מימות תקנת עזרא ואילך לא נתקנה תקנה
טובה מזה, וברור אצלי, שהתקנה הזאת היא שעמדה לנו באותם הצרות שהיו אז בעו"ה.
והנה
אחריהם הלכו גם קצת ארצות אחרות לעשות כמוהם להחזיק בתקנה זו עד היום. ואולם כי
התקנה [ה]היא היתה לסכנה, כי לא תקנו רק על השחוק בקלפים וניירות מודבקים הנקראים
קארטין, אולם יתר מיני השחוק לא אסרו, ואף גם שחוק הקלפים לא אסרו רק בימים שאומרים
בהם תחנון, ובפירוש התנו והתירו לשחק בימי המועדים, וזהו אדרבה היפך האמת, כנזכר [בר"ח]
שיותר היה ראוי להתיר בימי החול.. לכן הירא דבר ה' יזהר לבל יכשל עוד"[23].
שוואבן
בחזור לאשכנז,
רבי יצחק מזיא [-ש"ס לערך] שכיהן בכמה עיירות בשוואבן, נשאל שאלה מעניינית,
מה דינה של אישה שנדרה בחלום 'על-דעת רבים' שלא לשחוק, האם יש מקום להתיר את נדרה.
בתשובתו מנתח הרב בשתי הלכות: מה דין נדר בחלום, ומה דין הפרת שלא אשחוק. לגבי השאלה
הראשונה הוא מגולל את שתי השיטות המובאות בשו"ע [סי' רי סע' ב] דעת
הרא"ש שהנודר בחלום אינו כלום[24], ולעומתו דעת הרשב"א שיש
לחוש לדעת האומרים שצריך התרה, ויתירנו ע"י חרטה בפני עשרה[25]. ורבי יצחק מצא תשובת גאונים כדעת
הרשב"א, ולכן לדעתו יש לחוש לשיטה זו.
ולגבי שאלת
נדר שלא לשחק, הוא חושש לדעת הרשב"א שהחמיר להפר, הואיל והוא לדבר עבירה. ברם,
כאן יש לקחת חשבון נוסף, והוא עינוי נפש, וכלשונו: "ויש ללמוד עוד שאם אשת איש
נדרה נדר של שחוק, והמנהג באותו המקום שכל הנשים שוחקות תמיד, הוי וודאי 'מנדרי עינוי
נפש, שלא גרע מנדרה שלא לשמוע בקול שיר, שהוא נדרי מעינוי נפש, כפי שמביא הב"י
בסימן רלד, מ"מ אין הבעל יכול להפר נדרה". והולך ומרחיב את הדבור האם אפשר
להכיל כאן את הכלל אשתו כגופו לגבי הפרת הנדר, ואפילו אם ננקוט שאשתו כגופו, אבל
לא לגבי עבירה, והרי אנו נקטינן שהפרת נדרי שחוק - כעבירה[26].
פראג
רבי
משה איש ירושלים (ר' משה הענוכש) מפראג, בספרו המפורסם בימיו 'ברענט-שפיגל', שהוא
אחד מספרי המוסר המצוינים ביותר עבור נשי אשכנז, שנדפס לראשונה בקראקא שנ"ז,
הקדיש פרק שלם [פרק מז] עבור דרכי חינוך הילדים, ובין השאר, מתייחס גם לזהירות לא להיגרר
לחבורות משחקי בקלפים [מתורגם מאידיש-דייטש]:
... כששניים רבים זה עם זה לא
יתנו לילדים לקחת חלק בריב. כן לא ירשו להם להימצא בחבורת משחקים בקוביא. הרבה רעות
עלולות לצמוח מזה. חכמינו שונאים את המשחקים ופסלום לדין ולעדות... מי יכול לתאר
את כל הרעה הנגרמת מהצחוק
אזהרת
השל"ה
רבי
ישעיה הלוי הורוביץ, מבניה ובוניה של קהילת פראג, בעל השל"ה הקדוש, עלה בסוף
ימיו לארץ ישראל. בשנים שע"ד-שפ"א שימש ברבנות בעיר מולדתו, ובראשית שנת
שפ"ב כבר ישב בא"י. את ראשית צעדיו עשה בצפת, משם עבר, כעבור ימים אחדים,
לירושלים. בירושלים עמד בראש הקהלה האשכנזי. ביומו השלישי בצפת כתב לבני משפחתו
איגרת ארוכה, בו הוא מתאר את נסיעתו, ואת בואו לצפת, את התרגשותו בעמדו על
אדמת-קודש, ואת תוכניתו לעלות לירושלים. איגרת זו פורסמה לראשונה בשנת תרי"ג בכת"ע
'שומר ציון הנאמן', ממנו הורק אל כלים רבים. ברם נעלם מעיני הציבור שחלק ארי
מהאיגרת כבר נדפסה, בשנת תע"ו, ולמרבה הפלא, חלק זה לא צורפה בכת"י ממנו
נדפסה בכת"ע הנ"ל. ולא עוד אלא בשנת תשס"ב פרסם הח' אברהם דוד קטע נוסף מהאיגרת שלא צורפה לכת"ע
הנ"ל[27]. אם מצרפים את כל הקטעים קבלנו
חוברת שלמה.
וורמייזא
רבי בנימין
הכהן, אב"ד וורמייזא[28], גזר "חרם" בשנת שצ"ח
שלא לשחוק שום משחק, "הן קרטין או עם קוביאות או איזה שחוק שיהיה", והתיר
רק בימי חנוכה. תקנתו זו נקבעה כמסמרות והמשיכה להתקיים גם לאחר פטירתו לשנים
רבות. לאורך מאתיים שנה, הכריזו בכל 'עשרה בטבת' בבוקר, על קיומו של החרם[29].
משחקי
ההימורים היה כל כך שכיח, גם בתקופת הזוהר של אשכנז. דוגמא חיה לכך, אפשר להביא
מיומנו של ר' אשר ב"ר אליעזר הלוי מקהילת רייכשהובן, שגר בכמה ערים חשובות
באשכנז, שלאורך חייו נאבק עם עצמו כשנגרר אחרי המשחקים. בכל פעם שנכשל הייתה לו הרגשת-חטא,
וכתגובה לכך, קיבל על עצמו סדרי-תשובה.
ביומנו
הוא מבכה שבצעירותו היה רגיל לשחק עם חבריו בימי הצומות, ולימים התחרט על כך, כפי שמתבטא
בהתרגשות: "כי ממעמקי מצולות לבי אשווע ואקרא וה' ימחה פשעי, ויהיה זה לסליחת
עוון כי הרביתי לפשוע ככלב שב על קיאו והייתי שוחק לכל עמי, ועתה ביום הצרה [י"ז
בתמוז שפ"ו] אזכיר חטאות נעורים והתרת נדרי בלי מורי"ם. ואקבל באהבה
היגון ואנחה ותמרורים ואל ארך אפים ויוצר הרים..."[30]. בשנת שפ"ט כתב ווידוי
ארוך על שנכשל שוב בעוון המשחקים. נעתיק שלושה בתים מתוך עשרים הבתים שלו:
ובכן אודה עלי פשעי, ואבכה מר על
רוע מעללי, ונשאתי בלבבי ואמרתי בדעי, לקבל תשובה על לא טוב פעלי. ובטח אני שלא
יחסר אל רועי. ויזכני למלאות משאלי. להחיות זמן רב לשלם פרע"י. לשוב אל צורי וגואלי.
ראשון לכל עמי הייתה
שוח"ק. וקליפות חיצונים עלי גוברים. כמעט מנחם ממני רחוק. יהגו כל היום ודוברים.
ובאמת עוד מעט הגיעני לחסרון ודוחק. ואוי עלצו וסוברים. תקוותי אבד ומספר שם טוב
נמחק. בלטיהם מנחשים וחוברים.
ואוי נא לי כי חטאתי. לא השגחתי
מנעורי במקל ורצועה. בכבוד אבי ואמי ז"ל בזה הרימותי. אללי לא טובה השמועה. וכמה
מונים כתבתי במעשי אצבעותי. לא לשוב לכסלה בנדר ושבועה. ונשבעתי בה' ותורתו וטוב לי
מותי. ואם אעבור בל יהא יהושע.
בשנת שצ"א
נכשל שוב, והוא מודה ומתוודה, וכאן מצאנו חידוש בתיאור המשחק שהוא 'הקליפה החיצונה'.
בווידוי אנו למדים שהתחבר לחבורה של שחקנים. כעת הוא מתבייש ממעשיו, איך הוא, שהוא
מיוחס לרבנים חשובים התדרדר לרמה נמוכה כזאת. ולכן הוא מקבל על עצמו:
צירוף לזה לעשות סייג וגדר כאלה
וגדר שלא לילך אחר חש"ק שח"ק הן בכדורים הנקראים קעגעל [=כדורי מזל] הן
בקליפות הנקראים קרטין. הן בקוביאות, הן לפני עצמי הן לפני אחר. הן במולים הן ערלים.
הן אחר לפני. הן בעד מעות הן בחינם.[31]
ייחסם
של יהודי אשכנז לאחיהם בפולין
רבות
נחקר אודות היחס המפלה בין יהודי אשכנז [יעקים] לאחיהם בפולין [פולאקים]. משיר שנדפס
בפראג בשנת תל"ה לערך, שכותרתו הינו 'באשרייבונג פון אשכנז און פאלאק' מיהודי
פולני המתגאה במחנהו, כאילו כל יהודי פולני הוא בר אוריין ובר אבהן, והוא מתייחס עם
בוז לאשכנזים המכורים למשחק [מתורגם מאידיש-דייטש][32]:
יש לנו בפולין יותר יישובים וקהילות
מאשר לכם האשכנזים, מחזורים וסדורי-תפילה. כל הגון וטוב אשר אלקים שוכן בליבו – לא
יעזוב את פולין, ולאשכנז לא יבוא. ואם בעת צרה איש מקומו יניח – פעם, שוב ישוב
לביתו כי יעבור זעם. כי עת צרה היא בפולין אימת חנק וחרב, על כן יבקשו באשכנז סתרה
מחיתו טרף.
ואם מלמד-להועיל יבוא לאשכנז מן
הנרדפים, אמור יאמר לו האשכנזי: בוא רבי ונשחק בקלפים, וכשנכנסים במשחק בגוף ונפש,
וזוללים וסובאים כחזיר מרפש, שמעו איפוא את אשר יקרה במשחק אז, כי רוצה האשכנז
לשטות במלמד הלז. ואם למדן הוא ומבין דבר כל חוק, לא יחדל האשכנז לעשות אותו לצחוק.
כי שכל הפולני ושכל האשכנזי בד בבד תמיד לא עולים, על כן הוו זהירים בכל דיבור,
הוי אנשי פולין.
רבי
יחיאל מיכל עפשטיין הטיף מוסר לאותן הנשים המשחקות עם ילדיהן לפנות ערב[33]
פרנקפורט-דמיין
נותרה
לנו נוסח תקנה בפרנקפורט משנת תל"ד, אז כיהן רבי אהרן שמואל קאידנובר
בעל 'ברכת הזבח': איסור על המשחקים בכל השנה, מלבד חנוכה, פורים ואצל היולדות[34].
ברבות
השנים ותרבות הבילוי החלה להתרבות, וקבלה צורות חדשות של יחסים חברתיים ושל בילוי
זמן בבתי קפה, בתיאטרון ובקונצרטים, ולכן ראו לנכון ראשי קהלת פפד"מ, בשנת
תקכ"ז, לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ואסרו באיסור חמור: משחקי קלפים, שתיית משקאות
משכרות וכן קפה, בלילות, הן בבתי קפה והן בבתים פרטיים. ואיסור חמור על ביקור בתיאטרון
או נוכחות אצל משחקי קומדיות. והמפיר תקנות אלו יוקנס בקנס כספי, שחציו יוקדש לקהילה
וחציו השני לרשויות[35].
בשנת
תקמ"ב ישבו חברי ה'בית-דין' של פפד"מ, ובראשם המד"א רבי פנחס הלוי
הורביץ בעל 'הפלאה', ודנו על הרינונים שיצאו על ר' שאול ש"ץ הקהילה, בכך
שנכשל באיסור א"א עם כמה מנשות העיר. מתוך פסק-דינם אפשר להסיק על ריבוי תרבות
הפנאי והבטלה גם אצל האנשים וגם אצל הנשים, וכה הכריזו:
ואחר
החקירות ובעיון הסכמנו יחד [וכאן בא שורה של סנקציות שלא יוכל להמשיך כש"ץ] וגם
סדרנו לו הנהגות ישרות הראויות בהכרח לכל ש"ץ שיתנהג בהם... ירחיק עצמו בתכלית
ריחוק מחבורות נשים, הן נשואות והן פנויות, הן בבית והן בחוץ. וכ"ש שצריך לשמור
עצמו שלא ליחד עם נשים או פנויות, ואפילו אם יהיה אצל שמחה: חתונה או ברית מילה ושארי
שמחות, לא יהיה בחבורות נשים. וכש"כ שאסור לו לילך ולראות במחולות וריקודים
של בתולות. גם לא ישב בסוד משחקים, במקום שמשחקים נשים או בתולות, ולהתרחק מהם ביותר.
גם אסור לו לשחק בכל מיני שחוק, אפילו עם אנשים לבד, הן כאן בקהלתינו והן חוץ
לרחוב היהודים תוך ג' פרסאות מכאן מכל מיני שחוק שבעולם, חוץ משך צאבל אונד טאמה שפיל
ואף אצל יולדות וחולים ר"ל, אסור לו לשחוק. גם אסור להניח בתוך ביתו לאחרים לשחוק
שום מיני שחוק חוץ מן שאך צאבל וטאמה הנ"ל[36].
כעבור
שבע שנים ערער החזן על שורת הסנקציות, ושכבר מיצא את דינו, ועל כך ישב שוב
הבי"ד, וחזרו והעלו את הסנקציות כפי אשר ניסחו מקודם[37].
ממקור
מסוים אנו למדים שגם השלטונות חקקו חוק חמור נגד משחקים. וכה מסופר בביוגרפיה על הגביר
המפורסם מאיר אנשיל רוטשילד [תק"ד – תקע"ג], אבי משפחת הבנקאים היהודית
'רוטשילד' העשירה: אחרי יום שלם של עבודה, נח והתבדר קצת. נוהג היה לטייל ולשאוף
אוויר צח. בווינה, לשם נסע כקלבן מטעם הצבא, היה מאיר אנשיל חופשי להתהלך בל מקום
ובכל עת. בהזדמנות אחת הועמד לדין על שהשתתף במשחק קלפים בבית פרטי – בגין ההימורים
היו אסורים בווינה ובפרנקפורט כאחד – ונקנס על העבירה ב- 700 טאלר[38]
קהילות
אה"ו
בשנת
תל"ו אסרו בקהילות אה"ו את המשחק בחוה"מ, ורק התירו "אם
אירע חוגה שלהם [=ניטל] שלושה ימים רצופים או יותר, וכן בשבוע של חנוכה ושבוע של
פורים"[39]. ואילו כעבור עשור היו מפורטות
ונחרצות ביותר: "שחוק בקארטין וכל מיני שחוק אפילו בקוגי"ל וקעגי"ל,
אסור איסור גמור. אבל בחנוכה ופורים יכולים בכל פעם לשחק שבוע אחד. ואשה או בתולה
אל תשחק עם בעה"ב או פנוי, וכ"ש נכרי. גם לא תשחק חוץ לביתה אחר זמן תפילת
מנחה. בקנס ארבע ר"ט למי שישחק, כמי שעובר על חרם. ואל יבוא לדבר שבקדושה תוך
שלוש שנים אפילו לכשר קהל, ושאר עונשים קשים לפי ראות עיני הקהל מלבד קנסות ממון"[40].
שנייטאך
רבי יששכר
בערמן פרנקל אב"ד שנייטאך בעל 'מטה יששכר' תיקן שורה של תקנות לקהילתו[41].בשנת ת"נ אסר בקהלתו
לשחק בימים שאומרים בהם תחנון. ואנשים שישחקו עם נשים ייקנסו בקנס. בשנת תע"ג
צמצמו את ההיתר אך ורק לימי החנוכה[42].
רבי צבי
הירש דיין בעיר פויזן מוכיח בספרו המפורסם 'אור הישר' שהדפיס בשנת תס"ט, את
לומדי התורה המבלים ימיהם במשחק:
איסור גדול
לשחק בקארטין ובלאק"ש וכדומה, כי בשעת הצחוק אינו מכוון ביראת ה' וכ"ש
אם ישחק בטיולים. אוי להם למי שצוחקים מי שזהיר בעבודת הש"י שגורמים ד' רעות:
א] שמתלוצץ. ב] אולי ימנע הצדיק מצדקתו. ג] כי אנשים רבים שלא ניסו עדיין לילך
בדרכי ה' ימנעו מתוך השחוק. ד] דומה לליסטים העומד בפרשת דרכים וקוצצים רגלי
המביאים דורון למלך[43].
העסן
התקנות
הראשונות בפנקס תקנות קהלת העסן [מרכז גרמניה] הינן מיום ט"ו באב שנת
תע"ט, שאושרו ע"י רב המדינה וראשי פרנסיה. התקנה האחרונה מתייחסת לצמצום
המקסימלי לימי המשחק[44]:
נמנו וגמרו שלא לשחוק שום שחוק, הן קארטין או שאר שפיל, בכל
השנה. אם לא בימים שאין אומרים תחנון, זונדרן שאכט שאוויל מאז מן שפילן, וייטר איזט
אלי דאש פשיל אסור [להוציא המשחק שחמט שמותר לשחקו, ושאר כל המשחקים נכללים באיסור].
כל הנ"ל יוכרז בחרם הגדול וב"נ, ומי שיעבור אפילו מקצתו או אות אחד מהתקנות
ענוש ייענש [והולך ומונה את סכומי הקנסות]. החותם הראשון הוא הק' שניאור פייבש
רייק חב"ק וו"ה ובמ"ה ואגפיה יע"א
כעבור חצי
שנה ביום ו' בשבט הוסיפו כמה תקנות לרשימה הראשונה, והוסיפו גדר על גדר לגבי הסעיף
האוסר משחק [מתורגם מאידיש-דויטש][45]:
לכל בני היישוב והקהילה, הן איש
והן אישה נער או בחור, משרת או משרתת וגם בתולות, שלא יעלה על דעתם לשחק בקלפים,
חוץ בימים שאין אומרים בהן תחנון
בימים אלה
התחנן רבי יוסף אב"ד שטאטהאגן יליד מיץ, מקהל שומעיו להימנע מן המשחק מטעמים
שבתועלת: "יעלה זכרוננו גם על מניעת שאר מיני שחוק, כגון בקוביא ובקלפים וזולתם.
שמשחקים כדי להרוויח, כי מה שביום אחד ירוויח יפסיד ביום השני... ומן הסתם אנשים
כאלה מתוך תאוותם אל השחוק מניחים את עסקיהם ואומנותם אם יש להם אומנות, ואינם מניחים
השבועות והקללות וההכאות אשר שגורים בהם המשחקים. בהמשך הוא זועק מנהמת לבו על התפשטות
המשחקים בימי הצומות, וגם מתווכח עם אלה הצופים במשחקים של אחרים וטוענים 'אנו
רוצים רק לבלות את הזמן'[46].
גם 'המוכיח'
ר' אלחנן הענלי קירכהאן[47] מתאונן בספרו 'שמחת הנפש'
שהופיע בשנת תפ"ו, על שהמשחק חביב על משחקי הקלפים יותר מקיום המצוות[48].
התפשטות המשחקים בימי חנוכה
הייתה מושרשת כל כך, עד שמשוררים ייצרו שירים ופזמונים בעקבות המשחק. ר' אלחנן ב"ר
יששכר כ"ץ, השמש של קהילת פרוסטיץ בשנים ת"נ-תס"ה, חיבר כמה חיבורים
קטנים שאבדו מן העולם. האחד הוא ספר מוסר בשם 'מראה להתקשט בו', ממנו נשאר עותק אחד
בעולם, ושני לו הוא 'זאת חנוכה ביכל' שהדפיס בפפד"א תס"ב, והוא ניגונים
ושירים על ימי חנוכה. לפחות אחד מהשירים בנוי על כללי משחק מסוים: 'טאג און נאכט
שפיל'[49].
בוסקוביץ
ראשי קהילת בוסקוביץ,
אחת הקהילות העתיקות בגליל העליון של מדינת מעהרין, ראו גם הם שמן הנכון לצמצם את משחקי
ההימורים. ובשנת תפ"ח תקנו שורה של תקנות[50], וסע' צח מוקדש למשחקי-קלפים [תרגום
חופשי מאידיש][51]:
מהיום
והלאה לא יראה ולא ימצא שום משחקי-קלפים הן פה בקהילתנו והן במקום אחר. כאשר שמענו
'שהולכי כפרים' המה פרוצים מאוד בדבר זה. בכן העובר על תקנה זו, ייקנס בליטר שעווה
לצדקה. חוץ מהמתאספים אצל היולדת או 'ביומא דפגרא' – אז לא אסור. אבל איש עם אישה ימנעו
מלשחק גם אצל היולדת
בהמשך הפנקס ישנה תקנה מיוחדת
במינה, ספציפית לזמן מסוים, והכוונה לבין הערביים של מוצאי-שבתות. שעה זו הייתה בעייתית
ביותר, בית הכנסת [וגם הבתים] לא היה מואר, וגם בקהלות רבות נהגו לא ללמוד בה בעקבות
מיתת משה, כל זה היה מתכון למשחקים והוללות. לאור הדילמה, ראו פרנסי בוסקבויץ לנכון
לדאוג להדלקת נרות ע"י נוכרי[52]!
הרבה
שחוק וקלות ראש ודברים בטלים מתרחשים ביום השבת אחרי 'סעודה שלישית' בחצר בית הכנסת.
ויש מחברי הקהילה – יראי-שמים, המשתוקקים להכנס לבה"כ ולעסוק קצת בד"ת או
באמירת תהלים, רק חוסר האור מונע אותם מכך, והרי הנוהג להדליק את הנרות רק אחרי 'ברכו'.
לכן, מהיום והלאה, מיד בהגיע זמן 'בין השמשות' מחוייבים השמשים לערוך הדלקת הנרות
ע"י גוי, והגבאים ידאגו שידליק נרות גדולים, ולא יחסכו על הנרות, שהרי כלל בידינו
'אין עניות במקום עשירות'. וחלילה על ה'שמש שני' לחתוך חלק קטן מהנר כדי לקחת לצרכיו
הפרטיים
אמסטרדם
הקהילה האשכנזית באמסטרדם
נוסדה בשנת שצ"ט, וכבר בתקנותיה הראשונות כללו איסור חמור למשחקים. קובץ התקנות
הראשון נדפס ע"י פרנסי העיר בשנת תע"א, ועותקו הוא נדיר ביותר. לאחרונה
הוהדר ותורגם לעברית, וז"ל סעיף קב[53]:
אל
יהין איש לשחק באיזה משחק שבעולם שאפשר לחשוב עליו, הן בעיר והן שעתיים מחוץ לעיר,
הן בעד כסף והן בלי כסף. למעט בפורים, חנוכה, חול המועד, וכאשר הבורסה סגורה. העונש
הוא חרם, או תשלום עשרה ר"ש. נוסף לקנס [העובר על התקנה] לא יהיה רשאי לעלות לתורה
במשך שנה תמימה ובמשך שלוש שנים לא יהיה רשאי להתמנות לשום תפקיד
כנראה שהפרצות במשחקים
היו חמורות ביותר, עד כדי כך שמימשו את הכרזת החרם הלכה למעשה. ביום י"א בטבת
תע"ט הכריזו, באישור יושב-ראש חבר השופטים העירוני, התובע הכללי וראש המשטרה
העירונית[54]:
על
היושבים בבתי שחוק, בבוקר יין ירדופו, וברב שכר ידליקם[55], ומשחקים שם יומם ולילה, בקוביה
ובשאר מיני שחוק, ועוזבים פרנסתם, ונשיהם ובניהם יושבים בבית בחוסר כל. [החרם] נעשה
בידיעת שרי העיר, שופט הראש ויושבים על מדין
פרנסי קהילת אמסטרדם
היו מוטרדים מריבוי משחקי ההימורים בבתי קפה ומרזח, שהיו ברובם בבעלות יהודיות. על
כן, בשנת תצ"ז, הכריזו איסור, גם לבעלי מקומות המשחק, ונלווה לו קנס חמור
ביותר[56]:
אף
אחד מבני הקהילה לא יעיז לייסד או להחזיק בתי משחקים ובתי ריקודים, וכש"כ שאיש
אינו רשאי לבקר בבתים כאלה, וכש"כ שלא להתפרנס כפקיד לליצנים [=שחקנים] או למשחקי
ההימורים. שהרי בתים אלה הם מחטיאי הרבים, והם מכשול גדול לקיום קהלתנו. כל העובר
על הנ"ל, יאבד את 'חזקת קהילה' שלו. ואם מדובר באורח, לא יקבל עזרה וצדקה
תקנות קהל אשכנזים באמסטרדם
כנראה שבעקבות הקנס החריג,
הועלו חילוקי-דעות בפרשנות 'בתי המשחק', ולאור הוויכוח העלו ראשי הקהלה בתקנותיהם
משנת תקכ"ה, תקנה מפורטת ביותר, בה מוגדר בתי סוגי הבתים והגדרת המשחקים[57]. ברם בשנים המאוחרות יותר, אסרו
כל ימות השנה, כולל חנוכה ופורים[58]
בשנת תקכ"א פקדה
מגיפה קשה את העיר אמסטרדם, ורב העיר – רבי שאול אמסטרדם בעל 'בנין אריאל', תלה זאת
בעוון המשחקים. בעקבות זאת הכריזו כרוז ברחבי הקהילה בזה הלשון[59]:
חולי
הילדים רבים חללים הפיל, עוללים ויונקים מתו רבים במספר. ואולי בעוון אבותיהם. לכן
הזהיר הגאב"ד יחידי סגולה יחקרו את מעללם, ינערו כפם מעון, וישובו אל ה', יחדלו
משחק בבתי יין ומשתאות בקוביה ובשאר מיני שחוק, יאטימו אוזנם לשמוע שם כלי-שיר
וזמר. גם בבתי מלון לא ישכבו זכרים ונקבות, נשואים ונשואות, בחורים ובתולות בחדר אחד.
וכל איש יחשב את דרכיו...
דעסוי
בשנת תצ"ט
הכריזו בבה"כ הגדול של קהילת דעסוי, בהסכמת רבם – רבי דוד פרנקל, בעל 'קרבן העדה'
על ירושלמי, על איסור גורף לכל המשחקים, להוציא מיומא דפגרא. ועל העובר התקנה, יוקנס
בקנס כספי[60].
איחוד לבבות
רבי אליעזר ברגמן מגרמניה-ירושלים
מעלה נימוק ייחודי להתיר המשחקים בימי חנוכה. הרב ברגמן, יליד בוואריה (תקנ"ט)
ואשר זכה ללמד בישיבות המפורסמות פיורדא ו-וירצבורג, ובשנת תקצ"ה זכה להתיישב
בירושלים. מיום עלותו ארצה ועד יום מותו, הקדיש את כל מרצו לטובת היישוב
בא"י. על מנת לבסס את היישוב נסע מספר פעמים לחו"ל כשד"ר. בשנת
תר"ט יצא בפעם השלישית והאחרונה לחו"ל, ובשנת תרי"ב, בעתו שהותו
בברלין נפטר. רבי אליעזר השאיר אחריו כתבים רבים בכל מקצועות התורה. הרעיון האחרון
שלו, שנותר ממנו, שרשם בימי חנוכה תרי"ב, קשור לנוהג המשחקים בימי החנוכה, בה
מעלה רעיון מיוחד כדי לנמק הנוהג הלז, וז"ל:
"את מאמרם ז"ל
אדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו' פרשו הקדמונים 'בכיסו' – בשחוק. וקשה לכאורה, שהרי
אסור לשחק בממון, רק באופן מיוחד כפי שהמציאו האחרונים ז"ל. ולהדיא שנינו
'המשחק בקוביא פסול לעדות'. ולכאורה יתפרש 'בכיסו' בענייני משא-ומתן, ועל-דרך דאמרינן
'ששאולים לבן-אדם דין: נשאת-ונתת באמונה? והרי השחוק עניין גרוע מאוד, כמו שכתוב
בכמה ספרי מוסר. גם הר"י אזובי ז"ל בחרוזיו כתב: 'והקוביה והדומה לה תשקץ'.
ומהיכן נשתרש מידה זו בעם ישראל הקדושים, ובפרט ג"כ בחנוכה?
אמנם העניין הוא שעם
ישראל מפוזר ומפורד בין העמים בקצוי-ארץ, ויתערו בגויים וכו' זה בכה וזה בכה. והרי
עיקר האחדות הוא ע"י זיווג, וכרוז אכריז 'בת פלוני לפלוני', או בקרובים או
ברחוקים מקצה-הארץ ועד קצהו, ממזרח למערב. ויש אשר קצה נפשו במידה כעורה זו; וכמה
פעמים שעשירי-עם או ת"ח צריכים להשתדך בבניהם ובנותיהם, ואין שום דרך שהמחותנים
יתוודעו זה לזה רק בשעות אחדות. והרי כל צד, היודע בעצמו על מידותיו הגרועות של
עצמו, נקל לו לכובשן לזמן קצר [והאיך נוכל לתהות על קנקנם?] אלא שעל ידי שיושבים
ביחד ומשחקים באופן ההיתר! – אז ענין השכחה
גוברת – להתגלות מומיו ומומי משפחתו, ועי"ז לפעמים הצד השני עוזב את ההצעה,
או על-כל פנים צד אחד לומד להכיר את הצד השני, ומוכיחים זה לזה כהוגן, וזיווגם
עולה יפה. וכן בימי חנוכה, שמונה ימים מתאימים ביותר כדי שיכירו אחד את השני. ברם
בפורים, שאינו רק יום או יומיים, ראוי דווקא למשפחה שכבר התאחדו, לשתות בצוותא, ולכן
ע"י שחוק בחנוכה מתוודעים זה לזה גם הרחוקים"[61]
'שבע
קהלות'
כרועה נאמן השומר על צאן
מרעיתו שקד רבי מאיר אייזנשטאט, רבה של קהילת אייזנשטאט בעל 'פנים מאירות',
על טובת בני קהילתו. בראש חודש אייר שנת ת"צ, כאשר צרות שונות רדפו את
בני הקהילה, חתם יחד עם חשובי הקהל על תקנות שונות וסייגים לדברים הטעונים תיקון.
וז"ל התעודה: "בע"ה. באשר שראינו שמדת הדין מתוחה בקהלתינו, ומי שאמר
לעולמו די יאמר לצרותינו די, ע"כ אמרנו לעיין במילי דמתא. ראשון לציון בענייני
מלבושים...".
בהמשך באים בפירוט תקנות
בענייני המלבושים, טיולי תערובות, וחרם על המשחקים בקארטין. הסעיף המיוחד למשחק הקלפים
מגביל את המשחק לזמנים מצומצמים: נשים בבית היולדת[62] וגברים בימי חנוכה. בסוף דבריהם
גוזרים ראשי הקהילה תענית על כל התושבים "ביום ה' הסמוך, בחור מבן י"ז שנה
ובתולה מבת ט"ו שנה, חוץ מעוברת ומניקה או חולה וזקן בן שבעים, ושאר בני הבית
מחויבים לפדות תעניתם בצדקה"[63].
על החרם בדבר הקארטין עמד
ר' מאיר א"ש בתוקף רב, בגלל שפרצה זו גבתה קרבנות רבות בכרם ישראל. בצירוף רבנים נוספים כתב פסק דין בשנת ת"ק בדבר
אנשים שעברו על התקנה, ומתוך דבריהם משמע שהאיסור קיבל משנה תוקף כמה פעמים במשך העשור
שעבר משעת התקנה הראשונה. וז"ל הפסק: "באשר שהוכרז כמה וכמה פעמים בקהלתינו
ברבים על משחקי קארטין בחרם, ומקרוב נעשה בהם שפטים עונשים וחרפות, ונעשה למגדר מילתא
למען הנשארים ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, ולא השגיחו בכל זאת והוסיפו חטא על חטא ופשע
על פשע, כאשר שמענו וכן ראינו שנתברר לפנינו שאנשים רשעים אלה חזרו לסורם הראשון,
ולא השגיחו בכל העונשים שנעשה בהם...". הכותבים מאריכים בהמשך דבריהם, שהיה מן
הראוי להשית עונש קשה על העבריינים, אך כדי שלא לדחות אבן אחר הנופל הוחלט שלא להחמיר
עמם ולמנוע מהם רק מלעלות לתורה וקניית שאר מצוות במשך שנה תמימה, וכן שאינם יכולים
להמנות למשרה ציבורית למשך עשר שנים, "וגם מחויבים להחזיר המעות מה שהרויחו בשחוק
קארטין לבעלים". על כל דברי הפסק מוסיפים המתקנים: "וכל הנ"ל נעשה
בצירוף מורינו ורבינו הרב אב"ד דקהלתינו נר"ו ושאר יחידי סגולה לומדי תורה
כדי לגדור פרצות הדור כי רבו המתפרצים בזה"[64].
מכח תקנה זו נמשכה גזירת
החרם באייזנשטאט לדורות, והיה נהוג שמיד לאחר חנוכה ולאחר ימי הפורים בהם נתרופף קצת
האיסור, היה השמש נוטל רשות מרב העיר וראשי הקהילה לחזור על החרם. לאחר שקיבל את רשותם
היה עומד על הבימה ומכריז: "משחק הקלפים אסור בחרם כמקדם".
רק פעם אחת הופרה תקנה
זו. עובדה מצערת קרתה בשנת תר"א, בעת שכיהן באייזנשטאט הגאון רבי יצחק מה פערל'ס.
הוא המשיך את המסורת העתיקה, ובכל שנה שלח לשמש העיר להכריז הכרזת חזרת איסור
השחוק. בשנת תר"א ראש-הקהל התחצף, ואסר על השמש למלא את תקפידו. ה'מרא דאתרא'
עמד על דעתו, ולא מחל על כבודו, והתפטר ממשרתו[65].
זו הייתה הפעם היחידה
שהפרו את תקנת מהר"ם א"ש. סיפר רבי מרדכי יפה-שלזינגר, רבה האחרון של אייזנשטאט,
שנוהג זה היה קיים עד שואת יהדות אירופה, ואף העבריינים שלא היו מדקדקים במצוות,
העדיפו - מפחד החרם - לצאת אל השכונות הנכריות באייזנשטאט ולשחק שם בקלפים[66].
פרשבורג
כעין זה נמצא בתקנות קהילת
פרשבורג, משנת ת"ק, אז כיהן רבי משה חריף כרב העיר. התקנה נפתחת בהבעת כאב על
הפרצה ההולכת ומתפשטת בבתי הקפה וכדומה, וז"ל התקנה[67]:
באשר הכריזו כבר כמה פעמים
באזהרות שנית ושלישית, שלכל בני קהלתינו אנשים ונשים, בחורים ובתולות, משרתים ומשרתות,
הן אשר ישנו פה והן אשר איננו פה – אסור לשחק בקלפים, קוביאות, קוגל ביליאר[68] וכדומה לזה משחקים אחרים, הן
בבית הן בשדה, בגנות ובפרדסים או באיזה מקום שיהיה. אבל איש אינו משגיח על זה, וממש
הותרה הרצועה, רק רע כל היום וכל הלילה יושבים ומשחקים ובתוך כך מזניחים לעתים
לגמרי את המשא-ומתן שלהם. וצרה אל צרה מגשת אשר חדשים מקרב באו, אלה שהקימו בתי-קפה
ונתנו יד לפושעים לשחק שם כל מיני משחקים, ומלבד זאת מאפשרים שארי הפקרות וקלות
ראש ושחוק, ולא יעשה כן במקומינו.
על-כן ישגיחו מהיום והלאה,
יותר השגחה. דהיינו שלא יעיזו – יהיה מי שיהיה – לשחק, מלבד בראש חודש, חנוכה, פורים,
חוה"מ פסח וסוכות, שלושת ימי הגבלה, ושלושה ימים לפניהם ולאחריהם ושאר יומי דפגרא.
גם אצל יולדות נשים לקראת נשים, אבל אנשים עם נשים דרך כלל לא. באשתו אמרו ק"ו
באשת חברו. וכל העובר, הן איש או אישה, יוקנס בשנים עשר ר"ט והחצי שררה יר"ה
והחצי השני יתחלק לשני חלקים, החצי לצדקה והחצי שייך למשגיח, ויודיע על זה באופן הראוי.
ובבתי הקפה לא ישחקו בדרך
כלל – יהיה מי שיהיה – אפילו ביומא דפגרא. אם המצא ימצא שמישהו עובר על זה, יסגרו אותו
בית קפה, ולהבא ייאסר עליו להיכנס לבית הקפה שלו. ואחרי הימים האלו הנזכרים והנעשים
שמותר לשחק, יכריז השמש בבה"כ, שהמשחק חוזר לאיסורו הראשון כמקודם.
כעבור כ"ח שנה תיקנו תקנות
דומות, אז כיהן בה גדול הדור בהונגריה, הלא הוא רבי מאיר ברבי. הלה תיקן בשנת
תקכ"ח, גזרות המתייחסות לביקורים בבתי-טיאטרון ומשחקי קלפים. במבוא לתקנות
נאמר: "בעוה"ר המתפרצים אשר לא שמו אל לבם להשגיח ופורקים מהם עול מלכות
שמים ומבלים ימיהם בכל מיני שחוק וקלות ראש. לגבי ביקור בתיאטרון 'קומעדיע' בלשון
התקנה, לא הותר שום ביקור: "מראשית השנה ועד אחרית השנה", העובר על כך יוקנס
בשלושה רייכסטאלר. אולם משחק הקלפים הותר – "בקושי התירו" - "אך את
זה יוצא מן הכלל, חנוכה ופורים, וחוה"מ פסח עד ר"ח אייר, וחוה"מ סוכות
עד ר"ח חשון, וכן אצל יולדות רק לנשים בלבד ורק על שולחן אחד. וכן מי שסובל ממיחוש
ראשו או חולי קצת ולא יכול לצאת ולבוא" מותר למבקרים לשחק אתו בקלפים בתנאי שהרב
פסק להיתר בכל מקרה ומקרה[69].
פרוסיה
ביום י"ג בכסלו שנת תק"ד
תיקנו טובי העיר 'רונקל' (פרוסיה) תקנה נגד פורצי הגדר שהחלו לשחוק 'קארטין'
בימי התעניות-ציבור. לאור זאת תקנו גזירה חריפה, מלווה בקנס למפירי התקנה. התקנה אושרה
ע"י רב המדינה, רבי מיכל בער אופנהיים, חתנו של ר' דוד אופנהיים[70].
כעבור שנתיים, בחודש טבת תק"ז,
תקנו תקנה חריפה נגד משחקי ההימורים לאורך כל השנה, להוציא מיומא דפגרא, וז"ל:
להיות כי רעה ראינו בתוך בני עמנו
שנמצאים איזה אנשים ונערים שמשחקים בקארטין ומזה מתעוררים רעות רבות. לכן קמנו ונתעודד
שחולין הוא מעתה לעשות ככה במדינתינו, בקנס על העובר, אחד ר"ט על השררה יר"ה,
ואחד ר"ט על ההקדש. זולת הרשות ניתן פעם אחד בשבוע איזה יום שירצו לשחק עד שישה
שעות ביום או בלילה, וגם ביום שא"א בו תחנה, ותו לא. וחלילה לשנות בעונש קנס הנ"ל
חתום: האב"ד רבי ישראל ליפשיץ,
מח"ס שו"ת אור ישראל[71].
שאלה שהייתה קשורה להתדרדרות
הנוער כשמשחקי ההימורים הינם האינדיקציה לכך.
בשנת תרע"ח פנה רבי אברהם
אבלי הכהן רפפורט אב"ד קיעלץ, לדודו
רבי שבתי ראפפורט אב"ד פינטשוב בעניין בחור כהן שקידש בתולה בת גדולים וטובים,
ושני העדים היו אנשי בליעל 'בחורים גלוחי זקן'. אביה התנגד לקידושין, ורצה להפריד
ביניהם, רב העיר לא רצה לפסול העדות והקידושין ולהתירה ללא גט. ואכן התגרשו, ושידכו
אותה עם שמעון, אלא שהוא נמאס בעיניה, ונפרדו. כעת היא רוצה לחזור לראובן, כשהיא
טוענת שלא היה קידושין. ומעשה הקידושין היה כך: "העדים הריקים שחקו ביליארד בבית
מרזח, הזוג נכנס לשם, אחד מהעדים הכריז: הבה נחתן אותם, ונטל המקדש הטבעת..."[72].
אלזס
תמונה מדהימה נותרה לנו מיהודי ירא-ושלם
מעיירת 'רייכשהובן' שבאלזס, על ווידוי מעומק לבו על התמכרותו למשחק הטמא. המדובר ברבי
אשר ב"ר אליעזר הלוי יליד אלסהיים (באווריה) בשנת שנ"ח, ותלמיד ישיבת
מיץ. בעירו רייכשהובן שימש כש"ץ, מוהל ושו"ב. והשאיר אחריו ספר זכרונות
המשקף את אורח-חייהם של יהודי אלזס.
שנים שפ"ח-שפ"ט היו
שנים גשומות וכל התבואה והיבול התקלקל, שגרמה לרעבון ולהתפשטות מחלות. לכן קיבל על
עצמו ימי צום ותפילה, ולצורך כך חיבר 'ווידוי' מיוחד לצרה. קשה להבחין האם עריכת
הווידוי הייתה לצורך עצמי, או לכל בני הקהילה, וכך הוא פותח את ווידויו[73]:
ובכל
אודה עלי פשעי, ואבכה מר על רוע מעללי, ונשאתי בלבבי ואמרתי בדעי. לקבל תשובה על
לא טוב פעלי, ובטח אני שלא יחסר אל רועי, ויזכני למלאות משאלי. להחיות זמן רב לשלם
פרע"י, לשוב אל צור וגואלי.
ראשון לכל
עמי הייתי שחו"ק. וקליפות חיצונים עלי גוברים. כמעט מנחם ממני רחוק. יהגו כל
היום ודוברים. ובאמת עוד מעט הגיעני לחסרון ודוחק. ואויבי עלצו וסוברים. תקוותי אבד
ומספר שם טוב נמחק, בלטיהם מנחשים וחוברים
מיץ
שמץ מהלך-הרוח ברחוב היהודי במיץ
המעטירה, כשרבה היה גאון ישראל וקדושו בעל 'שאגת אריה', אנו למדים מן פרטי התקנה
שגדרו ראשי הקהילה: בשנת תקכ"ט תקנו פרנסי וראשי קהלת מיץ, שהייתה אז תחת רבנותו
של רבי אריה ליב בעל 'שאגת אריה', תקנה מפורטת על סוגי וזמני המשחקים. התקנה נכתבה
בשפת אידיש-גרמנית, ונעתיקה בתרגום חופשי[74]:
לשחק ביליארד, בכל צורה שהיא, וכל-שכן
משחק-קלפים – אסור בתכלית ובקנס של ל"ט ליוור, בכל פעם שיעבור על התקנה. 'ואפילו
תוך התפיסה איזט בכלל האיסור. מלבד התפוסים עצמם זה עם זה צו שפילן אינם בכלל'. משחקי
שח ודמקה מותר בכל ימות השנה. חוץ מהמשחקים המתנהלים בתי הקפה וכדומה. והאיסור הנ"ל
בכל בית ציבורי אסור בכל משחק הן בשני יהודים ביחד או יהודי מול נוכרי. אבל בבתים פרטיים
מותר לשחק שח ודמקה אבל דווקא עם נכרי ולא עם יהודי.
תוך הגבול של רחוב היהודים מותר
לשחק עם יהודים, אבל עם זמן מוגבל של 12 שעות, ולא יותר. כן אסור באיסור חמור בחרם
ובקנס להשתתף בקומדיה בבתי תיאטראות, ומי שיעבור על זה, נוסף לקנס, 'יפורסם קלונו
ברבים'.
סיכום
לאור כל האמור: נמצאו מדינות שתקנותיהן
אושרו ע"י ראשי השלטון (פרובנס). ראינו רבנים שנזפו וקיללו את העובר על
האיסור (מצרים). נתקלנו ברבנים שבצוואותיהם הורו על איסור משחק (רבי אליעזר ממגנצא).
היו ערים שהנוער המרה בזדון את דעת הרבנים (רי"ט צהלון). רוב הקהילות התירו
ביומא דפגרא. והיו שהכריזו ככלות יומא דפגרא, על חזרת האיסור (וורמייזא, 'שבע
קהלות'). יש שכרכו פגמים בגדרי הצניעות יחד עם פרצות ההתמכרות למשחקים.
סקרנו קנסות כספיות והחרמות
חברתיות (אמ"ד, אה"ו, העסן, בוסקוביץ, פרשבורג ועוד); סילוק ונישול
מזכויות הקהילה (אמסטרדם).
בברכת ונזכה לאכול
ירושלים
נותר
עדות מפורטת על המשחקים אצל עדות האשכנז ביישוב הישן הירושלמי:
ילדי
'עץ חיים' השתחררו מלימודם בשעות אחר הצוהריים. נהגו לשחק במשחק כרטיסים שעליהם
היו רשומות האותיות מא' עד ל'[75].
חילקו את הכרטיסים למשתתפי המשחק, אחד הניח כרטיס על השולחן, ומי שהיה בידו הכרטיס
הבא אחריו או זב שלפניו היה לוקחו. לבסוף מי שהצליח לאסוף מספר הכרטיסים הגדול ביותר
– הוא אשר זכה במשחק. כן שיחקו בקוביות, והבחורים המבוגרים הרשו לעצמם לשחק
בקלפים. כן היו מבלים את ערבי ימי החג, במסיבות חברותיות אגב אכילת לביבות ושתיית
לחיים"[76]
[1] שו"ת הרשב"א, ז, סי רמד; וראה שם בסימן תמה.
[2] שם, סי' ער.
[3] על ימיה האחרונים של הקהילה, ערב גירוש קנ"א,
ראה: Ram Ben-Shalom, A New Interpretation of the Final
Days of the Jewish Community of Pamiers, Zutot: Perspectives on Jewish Culture,
15 (2018), pp. 31-37.
[4] רם בן-שלום, יהודי פרובנס: רנסס בצל הכנסייה, רעננה
תשע"ז, עמ' 59.
[5] על משחק השחמט בשבת, הארכתי במאמר מיוחד 'בירור מקיף
ויסודי בענין כדור ושאר משחקים בשבת': ב: בירור דין משחק ש"ך-מט בשבת', קובץ
בית אהרן וישראל, שנה ו' גליון ו' (אב תשנ"א), עמ' עו-צ.
[6] על הידידות בין שני רבנים אלו, ראה באיגרות חכמי מצרים,
נספח לשו"ת רבי מאיר גאוויזון, ח"ב, עמ' רצז-שה, ובפרט באיגרת ח'. כן
נמצאות שם איגרות לרבי יהודה חאמי
[7] צ"ע הלא ריט"ע מיירי במשחק עבור מעות
[8] שו"ת מהר"ם גאויזון, מכו"י תשמ"ה,
ב, סי' ס; שו"ת רבי חיים כפוסי, מכו"י תשע"א, סי' סה. תשובה זו צורפה
לשו"ת רדב"ז, סוף ח"ג. בסימן שלח העתיק הכנה"ג את התירו של ה'שלטי
גבורים' במשחק השאך בשבת, והביא שורה של חכמים שסמכו על-דבריו. ברם החיד"א העיר
על-דבריו בהקדם תשובות אלה: "ואף בחול שומר נפשו ירחק ממנו. ומצאתי תשובה
שלימה להר כמוהר"ר יהודה חאמי, הובאה בשו"ת מהר"ר מאיר גאויזון כ"י
שאסר לשחוק בשבת והסכימו עמו הרב החסיד המפורסם מהר"ר חיים כפוסי והרב מהר"ם
גאויזון, ומפיהם לפידים יהלוכו לבזויי ולאלטויי הפלא ופלא. והגם שהרב כנה"ג בחו"מ
(שע) כתב שגדולי ישראל נטפלו בו, הנח לגדולי ישראל שודאי מעשיהם לשם שמים, שאפשר שהיו
חולים בחולי השחורה, ומשום רפואה לאסוחי דעתייהו בבא דוא"ג ולמהדר אתלמודייהו
וכיוצא קעבדי", ברכ"י, סי' שלח.
רבי
חיים בנימין פונטירימולי ההדיר את חידושיו של רבי שמואל וויטאל לשו"ע. בסימן
שלח העתיק רש"ו את דברי השלטי גבורים המתיר לשחק בשבת בשאך [בחינם], בגין המשחק
תלוי בחכמה ולא בגורל, ומסיים רש"ו: "אם כן מותר לשחק באשקאקיס הנקראים 'שטרנג'
בשבת", והעיר המו"ל על דבריו מדברי רבני מצרים האוסרים בכל חומר הדין
לשחק גם בימי החול, פתח הדביר, סי' שלח ס"ק ד. אמר יחיאל: לא ירדתי לסוף כוונת
רש"ו: הלא 'שטרוג' בערבית פירושו שאך, ראה כוזרי מאמר ה' סי' כ הקדמה ו'; ברכ"י,
שלח.
[9] שו"ת מהרי"ט צהלון החדשות, מכו"י תשמ"א,
סי' רב
[10] גם רבי יוסף יוזפא האן, ראב"ד פפד"מ [ש"ל-שצ"ז],
העתיק את לשון הר"ח בהלכות תענית שלו, כדי להוכיח לבני עירו לא להיגרר, בעקבות
חוסר המעש בימי הצום, למשחקים, יוסף אומץ, פ"פ תפ"ג, סע' תתקח.
[11] בתוכחתו נגד משחקים בשבת, מראה רבי שמואל אבוהב אב"ד
ויניציה [ש"ע-תנ"ד] באצבע לדברי האלשיך, ומסיים: "וכמה נעימים דברי
פי חכם חן, ראוים וטובים להשמיעם ברבים", ספר הזכרונות, פראג, זכרון ט'
פ"א, דף נה ע"א.
[12] הרב ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, ד, עמ' קלא.
[13] הועתק ע"י א' ברלינר, במחברתו חיי היהודים
באשכנז בימי הביניים, ווארשא תר"ס, עמ' 13.
[14] שו"ת רבי חיים או"ז, מהד' הרב מנחם אביטן,
תשס"ב, תשובות חדשות, סי' ד.
[15] נדפסה ע"י ישראל אברהמס', צוואות גאוני ישראל,
פילדלפיה תרפ"ז, עמ' 54-53. וחזר על כך בעמ' 59.
[16] הרב שלמה ידידיה ינקוביץ (מהדיר), ספר חסידים / ספר
המשכיל, ירושלים תשס"ד, עמ' מ.
[17] כנראה שכוונתו לדרשת מהרי"ל בהלכות חמץ: "אותם
חלונות בית החורף המטולאות בחתיכות נייר בהדבקת קמח, לא צריך ביעור חמץ, אך אם סמוך
לשולחנו ובמקום תשמישו, יגרר סביביו כדי שלא יתפורר משהו בפסח ואתא במאכל...",
הלכות מאכלות אסורות בפסח, סי' כה. אם כי אין כאן התייחסות ישירה לקלפים
[18] שו"ת תרומת הדשן, ח"ב סי' קפו, הובא בפירוש
'מעגלי צדק' למחזור כל השנה, שאלוניק ש"ח, הלכות פסח [לפני ערבית]; רמ"א
סימן תמז סע' יב.
[19] הרב שלמה שפיצר, 'דרשות ודינים בהלכות פסח לר"י
ווייל', מוריה שנה יא גיליון ה (ניסן תשמ"ב), עמ' כט; וראה שו"ת מהר"י
ווייל, מכו"י תשס"א, עמ' רסג, והובא ברמ"א סי' תמב סע' ג.
[20] ראה הרב מ"ד צ'צ'יק, "מיהו ר' ליבא רבה של
לובלין?", המעין, שנה מח, גליון ג (ניסן תשס"ח), עמ' 77, לזהותו של רבה
של קראקא באותה שנה. יתכן שמדובר במהר"ם מלובלין, ושמא היה זה כבר ר' מענדל
ר' אביגדור'ש.
[21] פ"ה וועטשטיין, 'קדמוניות מפנקסאות ישנים', אוצר
הספרות, ד (קראקא תרנ"ב), עמ' 292 .
[22] תלמידו של מהרש"ל מלובלין, אחיו של המקובל הנודע
ר' אלעזר פערלס מפראג, בעל 'קנה חכמה קנה בינה'.
[23] ויחל משה, פראג שע"ג, סעיף רעד. ממנו הועתק אל
'יסוד תשובה'.
[24] שהרי אפילו הנשבע או הנודר בהקיץ צריך שיהיו פיו ולבו
שווים, כ"ש בחלום שאין לא פה ולא לב, שו"ת הרא"ש כלל ח סי' יא. וכן
דעת הר"ן (נדרים ח ע"ב) דשאני נידוי בחלום שיש לחשוש שמן השמים נידוהו,
משא"כ בנדר.
[25] דעת הרשב"א בעצמו שיש לחוש לנדר בחלום, אבל אין
צריך עשרה שיתירו לו כמו נידוי בחלום, אלא די בשלושה, אפילו אם חלם שנדר על-דעת רבים,
שו"ת ח"א תרס"ח, ח"ג סי' שלא. ברם הביא מתשובת הגאונים שצריך
להתיר בפני עשרה. את דעת הרשב"א ביאר היטב בשו"ת חת"ס, יו"ד
סי' רכב.
[26] שו"ת יפה נוף, מכון ירושלים תשמ"ה, סי'
קלא.
[27] קובץ על יד, טז (כו) תשמ"ב, עמ' 247-223.
[28] נתקבל לרבנות וורמייזא בשנת שצ"ה, ונפטר בפראג
בשנת ת"ה.
[29] רב"ש המבורגר ור"י זימר (עורכים), מנהגים
דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, א, ירושלים תשמ"ח, עמ' רלח-רמ.
[30] משה גינזבורג (עורך), ספר זכרונות של ר' אשר ב"ר
אליעזר הלוי, ברלין תרע"ג, עמ' 14.
[31] שם, עמ' 30.
[32] מ' ויינרייך, 'צוויי יידישע שפאטלידער אויף יידן', פילאלאגישע
שריפטן, ייוו"א, ווילנא תרפ"ט, ג, עמ' 546.
[33] דרך הישר לעולם הבא, פרנקפורט תע"ג, דף פ
ע"א.
[34] רבי מרדכי הורביץ, רבני פרנקפורט, ירושלים תשל"ב,
עמ' 63-62.
[35] פנקס פרנקפורט, סע' 412.
[36] Edward Fram, A Window on their World, H.U.C, 2012,
p. 42.
[37] שם, עמ' 542-546.
[38] עמוס אילון, המייסד: אבי שושלת רוטשילד ותקופתו, תל
אביב תשנ"ו, עמ' 91, ללא ציון מקור.
[39] משה גראופה, תקנות אה"ו, המבורג תשל"ג, עמ'
156, סע' קטז. בדומה לכך: בתקנות של שנת תמ"ו תקנו: 'אסור לכל אחד מתושבי הקהילות
לשתות בבית נוכרי בשבת ויו"ט. גם אסור לילך גיקל בוידן [=משחק כדור באולינג, Bowling], ובקומדיא ובפעכט-שול בשבת
– ומי שמפיר יוקנס בארבעה ר"ט. ובאופרה לא ילכו נשים ובתולות כלל אפילו בחול',
שם, עמ' 16. ואילו בתקנות משנת תע"ה, הזהירו שוב על ביקור באופרה, אבל כבר השאירו
פתח מסוים: "אל ילך שום אדם לאופרה, אם לא בשבוע שחל להיות חנוכה או פורים בתוכו.
ומי שיעבור עם ב"ב אל יבוא לשום התמנות הקהל... ואישה או בחור או בתולה שיעברו,
יפורסם ברבים וקנסות וחרפות ובושות שיעשו להם, כפי ראות עיני הקהל', שם, עמ' 17. ניסוח החריף מוכיח שהבילוי
באופרה נעשה יותר שכיח ומבוקש.
[40] שם, עמ' 94, משנת תמ"ו, סע' קס.
[41] הרב בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדא, בני
ברק תש"ע, א, עמ' 327-320.
[42] ר' מאיר הילדסהיימר [עורך], תולדות קהילת שנייטאך,
רמת גן תש"ם, עמ' 81, 111.
[43] אור הישר, אמסטרדם תס"ט, עמוד עבודה סי' יב,
סע' מב?
[44] ד"ר ל. מונק 'ספר התקנות לקהילת העסין', לשלמה:
ספר היובל לכבוד הרב שלמה קרליבך אב"ד ליבק, ברלין תר"ע, חלק הגרמני, עמ'
342.
[45] שם, עמ' 344.
[46] דברי זכרון, אמסטרדם תס"ה, ח"ב דף ט טו"ב,
וראה ח"א דף פז ע"א.
[47] חתן רבי צבי הירש בעל 'קב הישר'.
[48] שמחת הנפש, ח"ב פיורדא תפ"ו, דף כא
ע"א
[49] מחיבור זה לא נותר אפילו עותק אחד, והוא צוין אצל שטיינשניידר,
עמ' 923.
[50] באותם ימים כיהן רבי אריה ליב קרוכמל, נכדו של בעל
צמח צדק הקדמון, כרב ור"מ העיר. בשנת תק"א עבר לניקלשבורג וכיהן בה כראב"ד.
[51] י"ל ביאלר, מן הגנזים: תאור של כתבי יד ותקנות,
ב, ירושלים תשכ"ט, עמ' 123.
[52] שם, עמ' 127.
[53] הקהילה האשכנזית באמסטרדם, מהדיר אלחנן טל, ירושלים
תש"ע, עמ' 71.
[54] שם, עמ' 140.
[55] על פי הפסוק בישעיה (ה יא): הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ
מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם.
[56] תקנות דקהל קודש אשכנזים אשר באמשטרדם, אמ"ד תצ"ז,
דף כ ע"ב, סע' עב.
[57] טראנסלאט אמפליאציען של תקנות דקהלתנו, אמסטרדם תקכ"ה,
נדפס ע"י ר' ליב זוסמנש.
[58] הרב יהודה ברילמן [מהדיר], מנהגי אמסטרדם, מכו"י
תשס"ב, עמ' ב, סע' ד.
[59] הקהילה האשכנזית באמסטרדם, מהדיר אלחנן טל, ירושלים
תש"ע, עמ' 150.
[60] Max Freudenthal, R. David Franckel, , ספר זכרון לדוד קאופמן, חלק
הגרמני, עמ' 594.
[61] בהר יראה, ירושלים תשל"ה, עמ' 4-3.
[62] בהמשך נקדיש פרק מיוחד אודות היחס ליולדות.
[63]
פנקס קהלת א"ש, דף נו ע"א (הובא מכת"י אצל ב' וואכשטיין,
Urkunden und
Akten…Der Juden In Eisenstadt, וויען 1926, עמ' 148).
[64]
שם, דף סח ע"א (שם, עמ' 378).
[65] אייזיק הירש ווייס, זכרונותי: מילדותי עד מלאת לי
שמונים שנה, ווארשה תרנ"ה, עמ' 29. על השתלשלות החיכוכים באייזנשטאט בעקבות
שערוריית ראה"ק, ראה אצל הרב ברוך אפשטיין, מקור ברוך, ח"ב ווילנא תרפ"ח,
עמ' תעג.
[66]
ר' ידעאל מלצר, בדרך עץ החיים, ירושלים תשמ"ו, שורשי האר"ז,
עמ' 26-27. וראה מש"כ הרצ"ה אייזנשטאט במבוא לספר פנמ"א, מהדורת נ"י
תשכ"ב, בדבר אחד ששיחק בקארטין מחוץ לעיר היהודים בא"ש ותצא אש ותשרוף
בקצה העיר. יצאו אנשי העיר לחפש מקום קבורתו של רבי מאיר א"ש לבקש מחילתו ולא
מצאוהו. אך לא ציין מקור הסיפור. הארכתי בעניין זה במחברתי 'תולדות בעל פנים מאירות'
נספח לשו"ת פנים מאירות, מהדורת בית שמש תשע"ג, ב, עמ' סה-סז.
[67] פורסם בקובץ 'כנסת סופרים: פרעשבורג', קהל 'חשב סופר'
בורו פארק תשס"ח, עמ' רנט.
[68] כנראה שהכוונה לביליארד.
[69] נעתק מפנקס הקהילה ע"י רבי יצחק וייס ראב"ד
ווערבוי, אבני בית היוצר, דף מ-מב.
[70] ב' וואכשטיין, 'א יידיש קהל אין 18 י"ה: פנקס
רונקל, ייווא בלעטער, 6 (1934), עמ' 97.
[71] שם, עמ' 100.
[72] שו"ת שפתי כהנים, בילגורייא תרצ"ו, סי'
ג.
[73] ספר זכרונות של ר' אשר ב"ר אליעזר הלוי ז"ל,
ברלין תרע"ג, עמ' 23-22.
[74] Stefan Litt, Judische Gemeindestatuten…, Archiv
Judischer Geschichte und Kultur, Band 1, Gottingen 2014, P. 371.
[75] כנראה, מפני שבמכבש הדפוס היו מדפיסים לא היו אותיות
אחרי אות ל', לצורך הדפסת לוחות הקיר לשלושים ימי החודש, הערת המחבר.
[76] הרב אהרן ב"ר גרשון פרוש, זכרונות ראשונים,
ירושלים תשכ"ג, עמ' 53-52.
תגובות
הוסף רשומת תגובה