משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק
הקהילה האיטלקית היה הוותיקה בקהילות
היהודיות באירופה, וידועה בכל שהתמזגה בחברה ובתרבות האיטלקית. באיטליה התרבות
היהודית התקיימה לצד התרבות המקומית במשך כאלפיים שנה. תופעה ייחודית זו הניבה
פירות לא רק במישור האישי היום-יומי, אלא גם בתחום הספרות, המוזיקה והאומניות
החזותיות ועוד. המדינה המפותחת ביותר לתרבות הפנאי והמשחק הינה איטליה.
הקהילה נוסדה בעקבות מסעם של יהודים
מא"י לרומא עם חורבן ירושלים, מסע עם אלפי שבויים. הקהילה המשיכה להתפתח כתוצאה
מזרימה מתמדת של מהגרים מארצות שונות. וכך, יהודי איטליה הם צאצאים לא רק של אלה
שהגיעו בימי האימפריה הרומית, אלא גם של יהודים שחצו את ה'אלפים' מגרמניה
בימה"ב, בעקבות "המגיפה השחורה", כמו גם של אלה שמצאו בה מקלט אחרי
הגירוש מספרד ופורטוגל. גלי מהגרים אלה הפכו את יהדות איטליה לקהילת רבת-פנים,
שידעה לאמץ אל חיקה אנשים מוכשרים בכל התחומים. בזכות קשריהם הענפים, השכלתם הרחבה
ושליטתם בשפות, השתלבו המהגרים היהודים בחיי הכלכלה, התרבות והמדע. מתרגמים יהודים
הם שתירגמו, בין היתר, יצירות פילוסופיות ומדעיות חשובות מערבית לעברית וללטינית,
ובכך תרמו להערת הידע מהעולם המוסלמי לאירופה הנוצרית. בתוך הקהילות עצמן, הדו-קיום
הממושך בין קהילות ומסורות שונות, תרם לאווירה של פלורליזם, סובלנות ופתיחות[1].
הרניסאנס והשפעתה על הקהילה היהודית
באיטליה
תנועת הרניסאנס מבטאת את תחייתה
של תרבויות, פילוסופיות ואמנותיות שהחלה באיטליה בשלהי תק' ימה"ב והתפשטה
בהדרגה לרחבי אירופה. עיקר הפעילות שלה החלה מהמאה ה-14. לזרם זה הייתה השפעה רבה
כמעט על כל תחומי החיים.
לצורך הבהרת המושג ובעיקר ערוצי
השפעתו ליהודי המדינה, נעתיק קטע אחד מספרו של פרו' בצלאל רות 'היהודים בתרבות
הריניסאנס באיטליה'[2]:
מקובל
לראות בריניסאנס מושג המקפל בתוכו לא רק תחייה בספרות, במדעים ובאמנויות, אלא גם
חיים של מוֹתרוֹת והשקפת-עולם הֵידוֹניסטית, שהיו סימני-היכר לאותה תקופה, וביותר
באיטליה. ואין תימה, שהשקפה זו הייתה גם נחלתם של יהודי איטליה, שבתחום חייהם הצר השתקפה
בבוּאה נאמנה של החיים מבחוץ על שלל צבעיהם. לאורך כל הדורות חדרו מן העולם החיצוני
אל עולמה הפנימי של היהדות לא רק דברים-שבצורה שאין בה חשש נזק, אלא – בשיעור מסוים
– אף קלקולי מידות והשקפות חמורים ביותר.
הקשרים
האישים בין היהודים לשכניהם הנוכרים ובכללם בני האריסטוקרטיה ואפילו מבני משפחות המושלים
– היו הדוקים בתקופת הרניסאנס יותר משהיו בארץ מארצות אירופה עד לימי המאה ה-19
[והולך ומונה דוגמאות חיות על כך]. הן בקרב היהודים והם בקרב הגויים חיו אותו זמן
השכבות העליונות חיים-של מותרות מופלגים. היהודים מבני השכבות העליונות, גברים
כנשים, הדורים היו בלבושם, כמקובל במרומי העם [והולך ומונה דוגמאות רבות]
התמונה הכללית הנלמדת מן
המקורות האיטלקיים בשטח חיי המשפחה היהודית בת הרינסנאס, שמטרתה הייתה ליפות ולשפר
את צורת החיים, מראה על משפחות מבוססות יפה, החיים חיי שפע ועוסקים בחיי שעה.
הדיור היה בצורה מורחב היה בסגנון יפה ומודרני: לדוגמה: החזיקו בביתם בע"ח
לשם שעשועים, ואת זמנם בילו בדרכים שונות. קריאה לשם שעשוע, 'ספרות יפה' מכל
הסוגים, הליכה לתיאטרון להצגות וקומדיות. השתתפות בקרנבלים וחגיגות. לימודים של
כלי-שיר ומחול. חלק מבני הנוער השתתפו בל מיני שעשועים גופניים: ספורט תחרויות
והתעמלות. כמובן שהמשחקים תפסו מקום נרחב. נוסף למשחקי כדור וכדומה, אמצו להם
לשעות הפנאי לשחק גם במשחקי הימורים. היה אלו פנאי פורמלי – מאורגן ומובנה וכן בלתי
פורמלי – ספונטני.
מקורות בכתבי ראשוני חכמי
איטליהכ
כידוע שבשירי המשוררים זרוי
חומר המפיץ אור על חיי המשורר ועל תקופתו. החכם היהודי האיטלקי הראשון המגנה את
ההתמכרות למשחקים הוא המשורר המפורסם עמנואל הרומי [נולד ברומא בשנת כ' לערך,
ונפטר בשנת צ' לערך] שהיה ברוך הכישרונות בכל חכמה ומדע. באחד משיריו הוא מגנה
את הלהוטים אחרי משחקים:
שער הכ"ח של 'מחברת' שיריו,
מכונה 'מחברת התופת והעדן'[3], הרקע למחברת זו הוא קינה
ודברי מוסר בעקבות אסון 'גזירת גירוש יהודי רומא' בשנת פ"א[4]. אחרי שהוא מתאר תלאות של גלות
וגירושים, הוא ממשיך שמקום המהמרים הוא בגיהינום, הואיל והם נשבעים בשם ה' על הפסד
כספם[5]:
משם נסענו
והנה שוּחָה עֲמוּקָה, בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָקָה. לא יִשָמַע בה רק קול בכי
וקול צעקה, ובתוכה אריות ונמרים ועקרבים חֲבַרְבּוּרִים. ויאמר אלי האיש: זאת
נקראת ארץ נְשִיָהּ, ובשם אחר: שאול תחתיה. והיא מקום האנשים המשחקים בקוביא. אשר
אמרו לא יראה יה ודמן טעון הזיה, ולכן יד ה' הויה בהם בנפש ובגויה. יען אשר פנו
למעלה בְשַחֲקָם. וברכו אלקים בפיהם ובלבבם, כאשר שבו כליהם ריקם. ולכן ימודו פעולתם
אל חיקם ולא יחמלו ביום נקם
בספר המוסר המפורסם וגם
האנונימי 'ארחות צדיקים' שחובר לפני שנת ק"ץ, וכנראה שלמד באחת הישיבות
האשכנזיות בצפון איטליה[6], הקדיש, בין השער, פרק מיוחד על
החובה להתרחק מהעליזות והעליצות שביתר על המדה. שם הפרק הוא 'שער השמחה'.
את השער הוא פותח באפיון ה'שמחה':
"השמחה באה לאדם מחמת רוב שלווה בליבו בלי פגע-רע. ואדם המשיג תאוותו, ולא
יארע לו דבר המעציב אותו, בזה יהיה שמח תדיר, ויאירו פניו וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זקנה ממהרת לבוא עליו".
וכאן הוא מנסה להוכיח שעל היר"ש לצמצם את תרבות הפנאי המתפתחת מחיפוש אחרי תעסוקת
שווא:
"ואין ראוי לאיש משכיל
להרבות בשחוק, כי עם השחוק משתתפת דעת קלה. וכבר נאמר מאותות השוטה – ששוחק במקום
שאין ראוי בו השחוק. ואין ראוי למי שיש לו מוסר – להתנהג בשחוק במושבות ובמעמדות
[בחברת אנשים ובאסיפות עם], מפני שאמרו: מי שרב שחקו – מתמעט מוראו, כי בשעת השחוק
אין יכול לכוון אחר שום יר"ש עליו. וכל-שכן אם ישחק בטיולים או בקוביות שאין
יראת-השם עליו. לכן ייסר אדם את עצמו שלא ישחוק ושלא יקנה לו רב [למשחקים ואומנות]
או חבר למשחק...". הרי שכבר בימיו הקדישו הורים מורים עבור בניהם להתאמן
בתכסיסי המשחקים.
בהצהרה המלאה עצב ודיכאון מבטא ר' עמנואל איש
בניוניטו מתושבי ווינציאה, כשהוא מתאונן, תחת הרושם הנורא של גזירת שריפת ספרי
הקודש בראשית שנת שי"ד[7], ומחסור הספרים נתן את אותותיו
רח"ל וקרנה של תורה ירדה פלאים[8]; שבשעות הבוקר, כאשר המוח
מוכשר ביותר לקלוט דברי-תורה, הצעירים מאחרים בקימתם: "או ישכימו לכרמים
לראות אם פרח הגפן.... והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. ועל שולחנם ירבו
ידברו גבהה גבהה... ובצהרים כגבורים ירוצון... בחוצות אחר תענוגות בני האדם שדה
ושדות. או יהגו ריק בספרי דברי הימים וסגולת מלכים והמדינות... או משחקים
בקוביות[9]. חלק זה מהצהרה זו אין בו משום
הגזמה, כפי שנראה מהמקורות בפרקים הבאים, הישוב היהודי האיטלקי מימי הרנסנאס נתפס
למחלה סוציאלית זו בצורה מוגזמת ביותר. היינו, משחקי הקוביא היה צד חשוב של החיים
החברתיים. ולא עוד, אלא ניסיונותיהם של ראשי הקהילות, וגם השלטונות גם יחד, לעצור את
התפשטות המשחק, כמעט עלו בתוהו.
בתוך המחזה העברי הראשון[10] בשם 'צחות בדיחותא דקדושין'
ישנו אזכור על המודה החדשה שחדרה ליהדות איטליה – והוא משחק הקלפים. מחזה זה חוברה
על ידי ר' יהודה בן יצחק סומו משער אריה [רפ"ה-שנ"ב], מתושבי מנטובה.
הוא היה תלמידו של רבי דוד פרובינצאלו מגדולי רבני מנטובה[11]. במחזה זה משמש ר' חמדן המלמד
גם '"מליץ", כלומר 'מליץ יושר', או טוען במשפטים לפני בית-הדין. תלמידיו
שמחים על כך, כי פטורים הם מן הלימוד ברוב הזמנים. האחד מדרבן לשני שיוציא את משחק
הקלפים התחובים בחיקו, ואילו הלה מהסס שמא ה'מורה' שלהם יתפוס אותם ויפליא בהם
במכות נמרצות. כך נמשך דוח-שיחם עד שעלה ברעיונם שמוטב שישחקו במשחק בהיותם שקועים
בספר לימודם, כך שמורם לא יעלה על עוולם.
תלמיד אחד שואל את חבירו: באיזה
משחק נשחק היום? והלה השיב: "בקלפים אשר הורגלת לשאת בחיקך תמיד,
ומספרם כמשפטם שמונה וארבעים. מגיב הראשון: עליהם אספדה ואילילה. על זה היה דוה
לבי, כי הרגיש בהן עפרון דודי ויוציאם מחיקי וישליכם במו אש וישרפם, והכני בזעף
אפו ברצועות כפולות ומטולאות עד אשר לא נותר בי כוח". משיב השני: "הנה
זו רעה חולה אשר כמוה לא נהיתה וראוי לרחם עליך. אך אמנה ראה זה מצאתי צחוק יפה
כפי הזמן: ['זוג ופרד' עם גרעינים]. משיב הראשון: "לא יאות לנו לצחק פה על מספר
שווה ונפרד, כי יגורתי פן יעבור דודי וימצאני ויוסיף עוד להכותני. אך כזאת יאות
לנו: ללכת אל בית המדרש על כל צרה שלא תבוא ונפילה גורלות על דפי הספר באותיות
גדולות או קטנות, ואף כי ישוב הרב, לא ירגיש בנו מה אנחנו עושים, כי יחשוב שנסדר
שמה את פרקי הליכותינו"[12].
דו-שיח תאטרוני זה מוכיח על
הפער העצום בין הדור הבוגר שטרם נסחף לתרבות הפנאי, לבין הדור הצעיר, שנסחף כל
כולו לתרבות המשחקים.
מן הצורך לציין שהמשחק באיטליה,
בימים ההם, היה נפוץ ביותר גם אצל בני הנוער [הנוכריים] . במחקרה על החברה
האירופית משלהי תקופת ימי הביניים, מציינת פרו' שולמית שחר שהנוער באיטליה, הן אלו
שלמדו והן אלו שהקדישו את זמנם לעבודה, תמיד היה להם פנאי למשחקים ושעשועים
בצוותא. בערים מסיימות היו אלה היאבקות, פוליו, סיף ואף נגינה. באנגליה עסקו
בהיאבקות ובתחרויות שיט בסירות, ובכל מקום עסקו גם במשחקי קלפים, קובייה ובבילוי
בבתי מרזח[13].
נתחיל בהיתר ליומא דפגרא, מכתבי
אחד מחסידי-אשכנז שישב באיטליה, בראשות האלף השישי: "מנהג טוב שלא לשחוק שום
שחוק שבעולם, ואפילו בפירות ומרקחות וכיוצא בהם, לבד בחוה"מ וחופה וברית מילה..."[14].
התקנה הראשונה נגד הימורים
בוועידה הכלל ארצית של רבני המדינה
באיטליה של ימי הרניסאנס הגיעה
השתתפותם של יהודים בהימורים לממדי מגיפה, כנראה עקב השפעתו של הבולמוס העז למשחקי
מזל שהתפשטו אז בחברה הנוצרית. כבר בשנים קע"ו-קע"ח פורסמו בבולוניה
ובפורלי (Forli), אשר בצפון איטליה, תקנות חמורות, שחייבו את
רוב קהילות ישראל באיטליה, ואשר נחתמו בידי ראשי הקהלות במדינה, האוסרת באופן מוחלט
משחקי-קוביא לתקופה של עשר שנים, אך היא מתירה אותם תוך הגבלות חמורות – לימי צרה ומחלה
"כדי להפיג צערם".
רקע לאסיפה רבנית זו: באותם
ימים על כס האפיפיור 'מרטינוס החמישי'. קודמו האפיפיור בנדיקטוס ה-13 הטיל גזרות
קשות על יהודי מדינת האפיפיור. לאור זאת ניסו יהודי המדינה להשתדל אצל האפיפיור החדש
לרכך את לבו ולבטל את הגזירות. לאור זאת התכנסו רבנים ועסקנים מכל ערי המדינה, וכנראה
שזו הוועידה הכלל-ארצית הראשונה, והחליטו שני דברים: א] לשלוח לאפיפיור מתנה יקרה,
על מנת לאסוף את הכסף הדרוש, הוטל מס בסך דוקאט וחצי לכל אלף דוקאטים בכסף ובנדל"ן
שהיו בבעלות המשפחה. המשלחת שהופיעה בפניו בקשה, כאמור, שיסיר את הגזרות ויחזיר
להם את הזכויות שהיו להם בעבר. השליחות הצליחה, וליהודי המדינה הייתה תקופה רווחה.
ב] כן קבעה האסיפה מספר תקנות
הנוגעות לעניינים הפנימיים של הקהילות. כגון גביית מסים לצורך השירותים הפנימים של
הקהילות היהודיות, ורוב התקנות נועדו להגביר את מוסריות היהודים, ולהימנע מלמשוך
את תשומת לב האוכלוסייה נוצרית. הן נוגעות בעיקר: ענייני מותרות ואיסור על לבישת
בגדים ותכשיטים מנקרי עיניים, ואי הבלטה מול הגויים. כל הפרה שלהם נענשה בקנסות או
בנידוי. התקנות נחתמו ע"י יהודי 'פורלי' ורבני כל הקהילות, וכדאי להעתיק את לשונה:
לכבוד הי"ת
ולכבוד תורתו הקדושה ולכבוד ולמעמד הק"ק מרומא וכל שאר קהלות הקדש יצ"ו.
בהיותנו נועדים פה בפורלי אנחנו הח"מ בד' בשבת י"ג ימים לחודש סיון שהוא י"ח לחודש מאיו שנת ה' אלפים קע"ח,
מתבוננים ומתכוונים על תקון ומעמד בני ברית קהלות איטליא, ראינו והתבוננו בהסכמות
אשר נעשו בבולוניא בחודש טבת שנת קע"ו, וזה לשון ההסכמה ההיא במה שצריך לנו עתה:
בראותינו
הזמן מתהפך בתחבולותיו והשעה צריכה לחכמים וידועים אשר יצאו לפנינו וישתדלו כפי כוחם
במשך מעמד הקהלות הקדושות שלא יהיה פרץ ולא צווחה במחנינו, הסכמנו וביררנו אנחנו ממונים
כלליים ברומא ופדווא ופיררא ובולונייא ורומאניא[15] וטוסקאנא, אשר עליהם יהיה לשום
עיניהם ולבם כל ימי עשר שנים ה'ל'ל'[16] לכל חדוש יתחדש באיזה מקום שיהיה
[בהמשך מתארים שבכוונתם לשגר את התקנות לאפיפיור כדי לקבל את אישורו, ואת ההוצאות
הכרוכות במתנה עבורו]. והתקנה הראשונה מתייחסת למשחקים:
עוד הסכמנו
שמהיום עד תשלום הזמן הנז' לא יהיה רשאי שום יוד"י מתושבי העיירות אשר בהם
קהלות מבני ברית רומניסקי להחזיק בביתו ולא בגבולו ולא ברשותו: עדת משחקים לא עברים
ולא נוצרים. וגם לא יהיה רשאי שום יוד"י מהתושבים מהקהלות הנז' וגם לא מתושבי
הכרכים והכפרים, לצחוק בשום צחוק מצחוקי הקובייאות ולא בשום צחוק מצחוקי הקלפים
ולא בשום צחוק אחר, לא הוא ולא אחרים בעדו, ולא הוא בעד אחרים, לא עם יוד"ים ולא
עם נוצרים, לא בביתו ולא בבית אחרים. אך בצחוק עם טבלאות וקובייאות יחד[17] ובצחוק הסקק"י בלתי
קובייאות באלו שתי הצחוקות יהיו רשאים המצחקים לצחוק[18], ובתנאי שלא יצחק בפעם אחת יותר
מארבע בולוניי כסף או שויים בצחוק אחד ולא יותר. גם בימי התעניות[19] או אם ח"ו יהיה שום אדם חלש,
אז יהיו רשאים לצחוק גם בצחוק הקלפים כדי להפיג צערם, ובתנאי שלא יצחקו רק קווטרינו
אחד בצחוק אחד לאדם אחד.
וכל העובר
על ההסכמה הזאת יקרא עבריין ופורץ גדר, וגם יפרע דוקאט אחד לקופת העיר ההיא על כל פעם
שיעבור, מלבד עונש בתי העיירות אשר יצחקו בהם. ואם לא ירצה לפרוע הקנס הנז', יתחייבו
הקהלה ההיא שלא להשלים עמו מניין עשרה ולא יניחוהו לקרות בס"ת ולא לעשות גלילה
עד שובו מרשעו ויפרע העונש הנז'. וכל מי שיודע בשום יוד"י מהדרים בעיר שיעבור
על ההסכמה הזאת, יתחייב לגלות דבר ברבים בקנס העונש הנזכר[20].
בסופו של קובץ התקנות ניתנת
סמכות לכל קהלה וקהלה לגזור תקנות נוספות כפי הצורך לאותו מקום. אף נקבע, שכל קהלה
חייבת להעתיק התקנות "ולקבעם בבית הכנסת או בארון, כדי שכל אדם יראה בהם
ויקיימם ולא יוכל לומר – הן לא ידעתי זה". ואכן בשנים שלאחר מכן תיקנו דרך-קבע
תקנות כאלו בעשרות קהילות לאורכה ורוחבה של איטליה, אך לשווא. למרות יחסם השלילי
של הרבנים ומנהיגי הקהילות למשחקים כאלה, במיוחד בשעת משבר בקהילותיהם, ולמרות רצונם
לעקור מהשורש את סכנת ההימורים, היה הפיתוי שבמשחק חזק יותר.
גזירת האפיפיור פאולוס הרביעי
ימ"ש
ברם, להבדיל בין טומאה לטהרה, אחד
מהאפיפיורים ששלט ברומא, גם הוא רצה להעמיד מחיצות בין היהודים והנוצרים, ואחד
מסעיפי כתב-הדת שלו הוא איסור חמור ליהודי לשחק עם נוצרי. המדובר באחד מהגרועים שבאפיפיורים,
ושמו לדראון עולם 'פאולוס ה-4', ששימש כאפיפיור משנת ש"ו עד שי"ט, ובקיץ
שט"ו, כחודש ימים אחרי שהתיישב על כס הוותיקן, הוציא 'בולה' בשם Cum nimis absurdum שכללה כ-15 גזרות כנגד היהודים במדינת
האפיפיור[21]. בין השאר כלולים בבולה זו:
הוראה על הקמת 'גטו רומא', שלפיה היהודים הוכרחו לחיות ברובע מסוים בעיר, ששעריו
היו נועלים בלילה, ההוראה על חבישת כובעים שונים מהנוכרים, הגבלת העיסוקים המותרים
ליהודים לחלפנות כספים בעיקר, איסור על עיסוק ברפואה ואיסור על קשרים חברתיים בינם
לבין הנוצרים. אחד מאיסורים אלה כולל פירוט יתר על משחקים[22]:
שלא
יאכלו היהודים עם הגויים לחם, ולא יצחק עמם שום שחוק. גם לא יעשו שותפות עם
הגוי, ולא יהיה עמהם שום צד התערבות הקרוי בלשונם 'קונוירסאציוני' [דו-שיח]
גזרות אלו מוזכרות גם אצל ר'
עמנואל בנוינטו בהקדמה לחיבורו 'לוית חן', ושם חרז בשיר חרוזי 'ערמת כל תלאותי' את
כל סעיפי הבולה[23]:
יניקתם
ושרותיהם – צחוק משתה אסורים הם. יבואהו כנהר צר – ללא ישבות בחגיהם
גילויים מתוך ארכיוני
האינקוויזיציה הארורה
הודות לחשיפת ארכיוני ערי
המדינה, וגילוי תיקי האינקוויזיציה, התגלו עשרות אלפי תיקים ומשפטים שהתנהלו בעיקר
נגד יהודים, מראשית ייסודו ועד ביטולו, בשלהי המאה ה-18. באופן כללי הפרוטוקולים
נערכו נגד שלושה סוגי נאשמים: א] אנוסים יוצאי ספרד ופורטוגל שנחשדו כוונה לשוב
ליהדות. ב] מומרים חדשים שנחשדו בקיום קשרים עם יהודים או עם היהדות. ג] נוצרים
שנחשדו בסטיות מן הנורמות הנוצריות בהשפעת היהודים. על סמך תעודות הנוטריונית,
שנמצאו בארכיוני איטליה, נפתח לנו צוהר על המתרחש באיטליה בחדרי המשחקים. להוי
ידוע, שראשי השלטונות ומערכות החקיקה זיהוי בהימורים סכנות חברתיות וממשלתיות,
לדוגמת ניוון מוסרי, זירה לריגול ולחתרנות אנטי שלטונית, עידוד חיי בטלה ועוד,
ולכן נקטו פעולות מתאימות כדי להתמודד עמם.
נתחיל בעיר 'אומבריה'. בארכיון מחוז
'אומבריה' (Umbria), הוא אזור ההררי במרכז איטליה, בעמק נהר הטיבר,
ואשר היהודים היגרו בה כבר מהמאה ה-13[24], נמצאים התייחסות רבות ליהודים
שמעדו עם תסבוכת ההימורים[25]. בשנת קצ"ט נתפסו בעיר ספולטו
(Spoleto) שני יהודים מהמרים, ונקנסו ע"י השלטונות
בקנס כספי גבוה[26]. בשנת רי"ג הכריז דוכס העיר
אסיזי (Assisi) בעת מסתו השבועי[27], שורה של תקנות שמטרתן לחזק את
הצניעות ומצב הרוחני של המדינה, ולכן אסר על כמה דברים: הימורים, אפיקורסות, ובדיני
אישות; ותקנות אלה חלות גם על היהודים[28]. בשנת רכ"ב נתפס ב'פרוג'ה'
(Perugia) עיר הבירה של אומבריה, בית-משחקי הימורים בביתו
של היהודי Musetto בנו של משה מהעיר Bevagna, וקנסו הן את בעל הבית והן כל המשתתפים בהימורים[29]. כעבור שנה נתפס שוב בפרוג'ה
בית הימורים יהודי, ובעליהם נקנסו בסכום גבוה[30]. המצב הלך והחמיר, עד כדי כך
שבשנת רכ"ט הוצרכו השלטונות לשנות את נוסח החוק ולהחמיר כלפי היהודים[31].
בשנת רכ"ג תבע אדון וונטורה
ב"ר משה תושב הכפר בוואגנה (Bevagna) שבתוך פרוג'ה, את חתנו מתתיהו בן שלמה
הרופא, שזה עתה נשא את בתו 'רוזלה', בכך שמהמר על מעות הנדן שקיבל מאת חמיו. האב
מסר לבית המשפט העירוני, שאסר על בתו, למסור את הכסף ביד בעלה, ולפחות היה לה
'לאישה האומללה' מקור מחיה[32].
בשנת רמ"ו חודש איסור
ההימורים במדינה, כשהם מפרטים את כל סוגי המשחקים, ועל השוטרים להחרים את כל כלי
המשחקים, יחד עם הציוד. ואם סעיף מיוחד שאיסור זה כולל, כמובן, את יהודי המדינה[33]. בשנת ר"נ נאסר Aleuccio בנו של משה מטרני, בעקבות שעבר על חוק ההימורים,
עד עריכת המשפט. לאחר שנשבע שלא יחזור למשחקים, שחררו אותו מהמאסר, עד לזמן עריכת המשפט[34].
הפשעים עלו במדריגה: בשנת
רס"ח נאסרו יהודי בשם ויטאל ב"ר משה' תושב פורג'ה, עם שותפו נוצרי מהעיר
וירונה, שהיו שותפים בבית-דפוס מחתרתי להדפסת 'קלפים', ואסרו אותם לשנה אחת[35].
בשנת ש"ח מסר אב יהודי שכיהן
כרופא בפורג'ה, לבית המשפט, את שלושת בניו, כדי לאכוף עליהם את חוק המדינה,
שיפסיקו להמר, בגין החשש של איבוד נכסיהם. השופט קיבל את טענת האב ואסר עליהם בכל
חומר הדין, רק השאיר חלון קטן פתוח, והתיר להם לשחק בשווי ארוחה אחת בלבד[36].
וויניציאה
משרד האינקוויזיציה בוויניציאה,
השוכנת בצפון-מזרח המדינה, נוסד באמצע המאה ה-16 ונסגר בשלהי המאה ה-18, ברם עם
גילוי הארכיונים שלה אנו למדים שיחסה בעיר זו כלפי היהודים או הנוטים ליהדות לא
היה קשה ומר כבערים אחרות.
משחקי הימורים רשומים ברשימת
העונשים באותה דרגה כמחללי שם שמים, גנבים ופושעים. הרישום הראשון על כך נמצא משנת
שצ"ג (1633)[37]. אולם כבר בשנת רצ"ז
(1537) תבעו ואסרו יהודים שנכשלו בהימורים. והחלו לבלוש אחריהם בכל מיני מקומות
מחבוא, לדוגמת: בתי מרזח, ולהבדיל מקומות קדושים. כן בלשו אחרי נוצרים שנכנסו
לגיטו היהודי, האם נכשלו בקרבה אליהם, לדוגמת משחקים[38]. ואכן תפסו כמה 'עבריינים',
לדוגמה בשנת של"ו (1576) תפסו נוצרים שנכנסו לגיטו ובאופן חשאי חדרו לביתו של
יהודי בשם 'נח' שניהל בביתו משחקי הימורים[39].
כאמור, היחס שלה כלפי היהודים
היה קל יותר מערים אחרות: בשנת ש"מ (1340) תפסו חבורה של יהודים שחטאו,
ונקנסו כל-אחד בתשלום של 500 דוקאטס, במקום כמה אלפים אצל בתי-משפט בערים אחרות.
כשהם מפרטים שיהודים אלו עניים מרודים בהיותם מכורים להימורים[40].
יהודי בשם 'אברהם' שהתנצר, היה
תחת עיניה הבולשות של האינקוויזיציה, הם עקבו אחרי מסעותיו לכל אורך המדינה, כשהוא
עוסק מסחר וחי כנוצרי, אבל מאידך משדל אנוסים לצאת אל העולם החופשי. בין "חטאיו"
הם מונים שלמרות הצלחתו בעיסוקיו, הפסיד במשחק אחד סכום עתק של 70.000 דוקאטים[41].
מודינה
בארכיון העיר מודינה שבצפון
איטליה, נמצא רשומות אחדות מתקריות עם יהודים מהמרים. הייחס מול מהמרים מתחיל בשנת
שנ"ז, עם מינוי Cesare
d'Este כדוקס העיר, גזר כמה תקנות לצמצום
חיי ראווה וכדומה בין השאר אסר משחקי הימורים ולא לחלל שם שמים[42]. היהודים ששיחקו עם הנוכרים,
הושפעו מאורחות חייהם, והתחילו לקלל כלשונם, ולשקר כמוהם, ועל כך תבעו השלטונות
כמה פעמים יהודים שנתפסו משקרים ומחללים שם שמים בהימורים[43].
העובדה הבאה מצערת ביותר: יהודי
בשם 'ליאון טודיסקי' מסר למשרד האינקווזיציה על אחיו היהודים שעברו על החוק והמרו
בצנעא. בחורף שס"ג מסר על ארבעה יהודים ששיחקו בבית מרזח. מסירה זו גרמה להם
שעברו ייסורים נוראים, ולאחר מכן בביזוי בפומבי. כעבור שלוש שנים מסר על שני
יהודים אחרים ששיחקו, אולם הם לא נענשו[44].
אנקונה
בר"ח
אלול שנת שמ"ו[45]
ייסדו בעיר ראשי קהילת אנקונה ישיבה / חברה בשם 'ישיבת שלום'[46].
ראשיה וחבריה רשמו קונטרס תקנות לקבלת תלמידים. אחרי הקדמה ארוכה רשמו עשרים ואחת
תקנות, אחריה חתמו ראשי הישיבה[47]
והחברים. התקנות מייצגות משמעת מוחלטת בתוך כותלי הישיבה, וכן דגש מיוחד על יחסים תקינים
בין אדם לחברו[48]. התקנה
ה-13 מתייחסת למשחקים:
עוד
הסכימו כולם יחד שלא יכול שום אחד מאנשי הישיבה יצ"ו לצחק בקוביא או בקלפים
בשום אופן, לא הם לעצמם ולא אחרים בעדם. גם לצחוק
הנקרא פארו או דיספארו[49].
לבד מן חול המועד וחנוכה ופורים וברית מיה ונישואין – כל שבעת ימי המשתה, שיהיה
קרוב[50]
או מן הישיבה. ואם שום אחד מהם יעבור, יפול בקנס בי' לפורעו לאלתר בלי ערעור כלל, והוא
ילך לפרסם הדבר לפרנס מעצמו. ואם לא יגיד הוא, ויודע הדבר על פי אחרים, ענוש ייענש
לפרוע, ויהיה כוח ורשות לפרנס לתת רשות לכל בני הישיבה בכל עת שירצה, אבל לא כל אחד
יחידי פה בתחום אנקונה
וירונה
גם
ראשי ופרנסי קהילת וירונה (צפון איטליה) הכריזו תקנות וסנקציות נגד המשחקים. התקנה
הראשונה הוכרזה בשנת שס"ד[51],
משנת שמ"ו עד שנת שנ"ב כיהן בה רבי אברהם מנחם פורטו-כ"ץ, ואת
מקומו מילא רבי מרדכי ב"ר יעקב באסאן, וישב על כס הרבנות עד לפטירתו בשנת שפ"ט
בחודש
אדר ראשון שנת שס"ד התאספו כל טובי-הקהל, לרגל פרצה
חמורה שעמדה לפרוץ את חומת הגטו, והוא הקמת קזינו בתוככי הגיטו היהודי. כדי להקים
את הקזינו הציעו לתושבי העיר לרכוש מניות ולקבל תמורתן הטבות. פרנסי העיר הכריזו, פה
אחד, על איסור חמור בשיתוף פעולה עם התוכנית:
הכריזו
קנס ועונש חרם לא יכול שום יהודי להיות לו קאראטו[52]
בהלוטו, שיצא קול שרוצים לעשות בעיר הזאת, לא בריווח ולא בהפסד בהבוליטיני[53].
כעבור ימים אחדים חיזקו את התקנה ביתר שאת:
"לא
להתיר עוקץ ממנה. שום יהודי, לא איש ולא אישה, לא נער ולא זקן, וכל אשר בשם ישראל יכונה
בעיר הזאת, בעונש חרם, לא יצחקו לקחת או להוציא בוליטיני, הן הוא בעצמו או אחרים בעדו..
הן ע"י יהודים או ע"י ערלים"[54].
כנראה
שהנוכרים הצליחו עם התקנת הקזינו, והוא משך קליינטים מכל הסביבה, נאלצו ראשי הקהילה
להקצין עם התקנה החדשה, ולהרחיב אותה גם על יהודים שאינם בני וירונה! התקנה הוכרזה
ביום ט"ז בטבת ש"פ[55]:
כי הכרח הוא למגדר מילתא ולקיום וחיזוק המעמד,
שלא יבוא ח"ו תקלה ע"י שום אחד מבני עמנו, וזה לתועלת הכלל, והגם כי כבר
הושם פארט זאת בפנקס הק"ק. לכן עתה מחדש גוזרים בגזרת חרם נידוי ושמתא, שלא יוכל
שום אחד מבני עמנו, הן מדרי ק"ק וירונה, הן חוצה לה, יהיה מי שיהיה, איש או
אישה, לבקש בשום צד ואופן... להשיג ולעשות שום לוטו, ואפילו לעשות שותפות עם ערל, ולהיות
לו שום קאראטו, באיזה אופן שיהיה, בלי ערמה ובלי מרמה, ע"ד המקום ב"ה וע"ד
מכ"ת הו"ק יצ"ו. והאיש אשר ימרה את פיהם יובדל מכל קדושת ישראל,
וכל בני הק"ק יחזיקוהו למוחרם...
עוד
לפני התקנה השניה, בשנת שע"ד, הדפיסה הקהלה 'סדר פראגמטיקה', הלא הוא
תקנות כלליות נגד מותרות כפי שהיה נהוג ברחבי המדינה. גם אצלהם התקנה האחרונה
מתייחסת להגבלות משחקי ההימורים, בה הם מתייחסים לחדירת המשחקים בתוך תחום הגטו[56],
וחזרו על אותו כרוז בשנת שפ"ה רק עם הוספת קנס כספי[57]:
להיות כי ראו מכ"ת הפרנסים פרצה גדולה יוצאת
מאת איזה יחידים מבני הק"ק, ובכל יום הולכת ומתגדלת מרעה אל רעה, ואין איש שם
על לב.. וזה – בהרשות איזה יחידים בצחוק קארטי[58]
ודאדי[59]
בסכומים גדולים, ונגד כל דת ודין, אשר מזה ב"מ ח"ו יבא איזה פרצה, כי
יהרסו הבתים ב"מ וח"ו. אשר ע"כ אמרו: עתה לעשות לה להסיר מכשול זה
מקרב עמנו, לתועלת הכלל והפרט ולקיום קבוץ המדיני. לכן יושם פארט, שמהיום הזה והלאה
לא יורשה לשום אדם, איש או אישה, קטן וגדול, לצחוק בחצר הגטו שלנו, לא לקארטי ולא
לדאדי, בגזרת נח"ש, הן לאותם שיצחקו והם לאותם שירשו לשום אדם נז' לצחוק בביתם
וברשותם, וזה בכל ימות השנה, מבלעדי הימים שא"א בהם תחינה, ולקניין[60]
ולנישואין ולברית מילה, אשר שם יורשה לכל אדם לצחוק, דהיינו: לנישואין – כל השבוע שיעשו
בו הנישואין וכל השבוע לאחריו, וכן גם לקנין – כל השבוע של הקנין, ולברית מילה –
יום שלפניו ויום שלאחריו. וכן ליולדת יורשו הנשים לצחוק שם בבית היולדת עד שתלך
לבה"כ. בלעדי הימים האלו לא יורשו לצחוק. וכן ג"כ יורשה לכל לצחוק בביתו
בכל ימות השנה עם בני ביתו לבד ואוכלי שולחנו ולא באופן אחר. כן יורשו למחוק בכל דבר
שהוא אוכל נפשו וכל ספר וחפץ. איסור הנ"ל לא יהיה אלא לבני עשר שנים ומעלה.
תקנה זו משימים אותה בעד זמן חמש שנים רצופים
ברם
הסנקציות לא הועילו, ורבים עברו עליהן, עד כדי כך שראשי הקהילה הבינו שמתחו את החבל
יותר מדי, בכך 'כי פעמים רבות מתוועדים חבורות חבורות לשחק באיזה בית מחוץ לגיטו,
ומזה משתרגים חבילות חבילות של עבירות'; והבינו שיצא שכרו בהפסידו, ולכן לאחר אסיפה
רבתי-עם, ביום כ"ז בטבת ש"פ, ביטלו כמה חרמות! את האיסורים לא ביטלו,
אבל את חומר הנח"ש בטלו. הפתח של הביטול היה: היות והמשחק לא נאסר לחלוטין, אלא
הותירו כמה ימים בשבוע בהם מותרים לשחק, נותר להם 'פתח' לחרטה. לכן האיסור נותר על
כנו, אבל חומרת הנח"ש בוטל. כן הורידו את האיסור מתושבי חוץ, היינו האיסור
נשאר כמתכונתו המקורי, רק לתושבי הקהילה. מאידך, הואיל והורידו את החרם, לכן מצאו לנכון להכריז שמאידך
גיסא, איסור חמור לערוך משחקים פרטיים בבתים פרטיים, ובעל הבית העובר על זה ייקנס
בסכום גבוה, כל זה, כנראה, בגין ההפקרות ששרתה בבתים[61].
טוסקנה
טוסקנה
(Toscana) היא מחוז הגובל לאומבריה במזרח, ועיר בירתה
היא סיינה (Siena). בסיינה גרה משפחת 'ריאטי' המפורסמת בחכמיה
בתורה ומדע, וזכתה לתורה וגדולה במקום-אחד . ר' ישמעאל ריאטי, אחד מבני המשפחה, שהיה
בעצמו 'בעל-תורה' וזכה לתורה וגדולה במקום אחד, החזיק ישיבה בביתו, כשבראשה עמד
רבי יוסף יהודה איש ארלי[62].
הישיבה נוסדה בשנת ש"ב לערך ונמשכה עד שנת שי"ב, אז נאלץ ר' יוסף יהודה לעזוב,
ובמקומו נתכהן רבי יצחק לאטיס.
דרך חיתון הגיעה גם משפחת וויינטילה מבולוניה, והתיישבו
בסיינה. אב משפחת ויינטילה ר' מרדכי, היה רב חשוב ורופא מפורסם וגם זכה לעשירות, בשנת
ר"צ נפטר בדמי ימיו, והותיר אחריו כמה יתומים צעירים, רוב הבנים נכנסו לעסקים
לצד אימם, לעומת בנו השני – שלמה, צעד דרכיו לבית-המדרש. הבחור שלמה נדד מביתו שבבולוניה
לסיינה, והשקיע את עצמו כל-כולו בתורה, למרות הדרישות החוזרות והנשנות של אחיו, שיחזור
הביתה כדי לעזור לעסק המשפחתי. ברם מורו תמך בדרכו להתמסרותו בלימוד. ר' שלמה
התחתן בשנת ש"ז, וכעבור שניים חזר לבולוניה לעסק-המשפחה. אבל דאג ששני אחיו
הקטנים: שמעיה ואבטליון יצעדו בדרכו ונסעו לסיינה כדי להתבשם מאור התורה ופרש עליהם
את חסותו
ערב
נישואיו עדכן התלמיד 'שמעיה' את אחיו 'שלמה' על המתרחש בישיבה, בראש מכתבו מודיעו שזה
כבר עשרים יום 'שננעלו שערי הלימוד' [הישיבה] בעקבות חוליים של רבים מהתלמידים
ובעיקר של ראש-הישיבה: 'במצור ובמצוק אשר הציקו הקדחות רובם של התלמידים, ובפרט הגאון
מורה צדק, נפל למשכב באשתא צמירתא'. והוא מגולל שהתלמידים [הבריאים] ניצלו הזדמנות
זו והחלו עם משחקי הימורים. את הידיעה על ההימורים שהתפשטו אצל בני הישיבה, שמע ר'
שלמה גם ממקור אחר, מאחד מידידיו, ואינו פורש כאן בשמו; ועל כך הגיב לו אחיו הגדול
עם איגרת-תוכחה[63]:
הנה שמעתי את אשר בחרתם לכם שמה בני חבורה זריזים,
לעשות סייג לפני שרב ושמש שלא תטרף דעתכם, ותאמרו היה מה טוב לצאת במחול משחקים,
לעת הצוהריים קבעתם מקום מוכן לפורענות למאן דלא מרווח[64],
בית ועד לכל יודע בטיב מוצאי ומובאי הפרימיירה[65],
שמה תעשו המסות הגדולות אשר ראו עיני המשכיל ידידי כמ' פ'[66].
הנמצא כזה איש אשר כ"ח[67]
מעשיו יודע בגוים, לאחוז בכנפות להמעות הנתונות על הדף, לכרות עליהם ברית[68],
לסמוך על הנס העתיד, על אשר יבואו קלפים ארבעתם ממין אחד, ועליהם יסמוך למשוך בכסף
כלו, כמוך אחי אשר סמכת על הנס ונעשה; מרב חכמתך ובינתך הייתה זאת, עדיף מנביא
אתה. אך זאת עצתי עליך, לא תשוב לסמוך על הנסים, פן יחטיאו אותך, כספך וזהבך יהיה
לשלל, ואתה אחי שחוק לכל עמים. ואני בושתי וגם נכלמתי בשמעי דברי המשכיל, והעבודה[69]:
כה היה דבריו פ' ופ' אחיך ל היום עוסקים במלאכת הפרימיירה, ואבירות הלב רבה עליהם,
ומבטלים ומשימם כעפר – זהבם וכספם, שחוק וקלות-ראש הם בעיני הבולונייסי[70].
ר'
שלמה פרש גם את חסותו על הבן-הזקונים 'אבטליון' שהתייתם בגיל שנה וחצי. בהיותו בוגר,
שמע ר' שלמה מאת אמו בכאב, שאבטליון טעם מטיפת המשחק! לבו בער בקרבו, וכתב לו מכתב-תוכחה,
שמאל דוחה וימים מקרבת, כל משפט נוטף דבש וצופים. הכותב מביע את פליאתו הרבה, שקשה
לו לקבל את הרכילות עליו, ומתפלא עליו על שנסחף למערבולת ההימורים[71]:
נבהלתי משמוע מפי המפוארה הורתנו תמ"א, כי
גם אתה אחי בצחוק שגית ובהבלו תעית, עד כי אכלה חרבו סביבך, כמשפט הראשון כאשר
הייתי שמה בארצך ובארמנותיך. ואם כי מוחזקני בה דלא משנה בדיבורא[72],
לא הווה סבירא לי. ועתה אחי, הגם ידעתי קטנך עבה ממתני, וטפי מנאי גמיר[73]
בכל, לא בכל זאת אחשוך פי לאמור אל אדוני, כי תסמייה[74]
ממך במת ותופת הצחוק אשר לא עלתה על לבך עד הנה, ותגדל ותהיה גפן אדרת, כי מובטחני
בך, שתורה הוראות בישראל ולתורתך איין יחלו. זאת תדע, כי יבא בבולונייא פלו'[75],
וכאלף שנים בעיניו לחזות בנועם פניך, כי שמע אומרים דגברא רבא את. לכן מעשה ידיך
יכוננו עליך
במענתו
מצטדק אבטליון במעשיו, בשניים: א. רבו עליו המונעים ומפריעים ללמוד ביישוב הדעת.
ב. שהוא רק טעם, טעימה בעלמא מההימורים, וח"ו, שלא נסחף בהם, ועל כך הגיב לו
ר' שלמה באיגרת-שנייה[76]:
לולי אגרת אחרונות אשר שלחת, פלטה לא הייתה לך אחי
לעמוד בקשרי התלונה אשר הגדילה עליך המעטירה הורתנו, וכבר לא היית יוצא מבית דינה
זכאי, על אשר סכות מעבור אלינו שום אחת מאגרותיך אחרי שבאה הנה, רק פעם אחת. רע היה
עלי המעשה מתרי טעמא: ראשון ועיקר, כי ממך הייתה להעמיד המפוארה הורתנו במחלת לב
מכלות עינים. והשני, כי מה יאמרו השומעים; רואינו ילעגו לנו, יאמרו כי לא חשבנוה, ובצערה
לא איקפד[77] לנו,
אשר כל זאת תחשב לאשמה והיינו לשמצה בקמינו. ועתה כי שלחת ידיך, הרי לנו דברי אגרתך
מים רבים לכבות את הדלקה אשר בערה כאש חמתה, ומצדה עליך אריק היום ברכה.
למה חרה לך אחי, אם דרך חוכא וטלולא פציתי פה
באהבה מוסתרת לאדוני ולהזכיר כי לא תצא במחול משחקים. ידעתי אחי ידעתי, כי כן משפטיך
אתה חרצת[78], כי
עם שונים ובאולת כזאת לא תתערב, וכל זה גלוי וידוע בעיני, גם על שרשי המהוללה הורתנו
יתחקה[79].
על אשר אמרת אחי, רבו המונעים אותך היום אשר לא
יתנוך להיות יושב ושונה כאשר בראשונה, לזאת אזכירך אחי כי טענה ריקנית היא זו,
ולבבך יבין, כי משנה שלימה שנינו (ברכות פ"ו מ"ז): כל שהוא עיקר ועמו
טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה'. אל נא אחי תמכור בכורת התורה והתעודה, ובפרט
אחרי כי חננך אלקים לב שומע, ועל יובל השכלת העיון שלחת שרשיך, עוד מעט תהיה לגפן
אדרת. גם הלאטינו[80] תעשה
לך כנפים לעוף. אראה בנחמה[81],
כי גם אחרי נסעי מבולוניה לא הוספתי דבר בה.
מילאנו
עיריית
מילאנו (Milano) הלא
היא עיר ראשית בצפון איטליה, ובירת מחוז לומברדיה[82],
השאירה חומר עצום בנוגע ליהודייה בשלהי ימה"ב. ראשי ודוכסים שלה התייחסו רבות
למתרחש בבתי ההימורים.
בשנת
רי"ח (1458) הכריז הדוכס שלה אישור ליהודי העיר 'פיאצ'נצה' (Piacenza) למשחקים, אבל בתנאי אחד, לא לשחק עם נוצרים[83].
כלומר, הפיקו לקחים מסכסוכים שנוצרו בעקבות משחקים, ולכן הפרידו בין הקבוצות.
תמיכה לכך, יש להסיק מהעובדה המצערת שקרתה בעיר קאזלמג'ורה (Casalmaggiore) שהיא קומונה בנפת קרמונה במחוז לומברדיה, שאחד מבאי ביתו של הדוכס
שם, שיחק עם יהודי מקומי. היהודי ניצח את המשחק, וכנקמה הנוצרי תקף אותו ולקח ממנו
את כסף הנצחון. השופט המחוזי ניסה לשכנע אותו שיחזיר ליהודי את אשר מגיע לו, אבל
הלה התנגד. לכן פנה השופט לדוכס ליישר את המישורים. הענינים התלהטו: כנראה שהדוכס לא
מילא את בקשת השופט, והשופט בעצמו הזמין את המנוצח לשיחה. בשיחה נתן לו להבין
שעליו להחזיר את כל הגניבה. תגובת הגוי הייתה: אן, בלית ברירה אחזיר ליהודי.. אבל
אנקום בו במקום אחר... רק לאחר שתדלנות רבה, הגיעו שני הצדדים לעמק-שווה[84].
עוד
על הפרדת היהודים מהנוצרים בבתי-הימורים יהודיים, אנו למדים מפס"ד של השופט בנפת
פאביה (Pavia), הלא היא נפת במחוז לומברדיה, משנת רל"ב
(1472), היות וחקר ובדק שכל המבקרים הבאים בתדירות לבית-ההימורים של יעקב וישראל,
הם אך ורק יהודים, לכן אל לדוכס להטריד אותם[85].
ההטרדות עלו בדרגה, והגיעו להטרדת מיניות, שהנוצרים התעללו ביהודים המנצחים, לאו המקרים
המזעזעים הוציא השופט פס"ד, בשנת רל"ח (1478), היות ובית-ההימורים מתנהל
כחוק, אל לאף אחד להטריד את היהודים[86].
כעבור
מאה שנה, בשנת של"ג (1573) אסרו שלטונות 'אלסנדריה' (Alessandria) על שני יהודים שנאסרו בעקבות משחקי-הימורים אסורים על-פי חוק[87].
למרות
האיסורים החמורים לנוצרים מלהשתתף בהימורי-יהודים, יצר המשחק גבר על הכול, ומדי פעם
נתפסו נוצרים רבים אשר השתתפו במשחקים עם יהודים. בשנת של"ה (1575) רשם הכנסייה
של קרימונה רשימה שלמה של אירועים בהם נפגשים יהודים עם נוצרים לאורך מעגל השנה,
ועל הרשויות להשגיח על צמצומם. אחד מהם הוא שהם משחקים ביחד[88].
סיציליה
מכאן
נעבור להאי סיציליה. כבר בשנת קנ"ט (1399) הגיש ר' קלאלי יוסף אבנעפיה,
הרב הכולל לכל האי, רשימת-תקנות נגד התפרצויות במידות ודרך ארץ, ואשר גורמות לחילול
השם, למלך 'מרטינו' הראשון, כדי לקבל את אישורו. והסעיף השני, מתוך אחת-עשרה, הינה
איסור משחק בהימורים; היות והיהודים מכורים למשחקי זארא' ודאדי. המלך אכן אישר את
כל התקנות[89]. תקנות
דומות הגישה קהילת טרפאני (Provincia di Trapani) נפת בממלכת סיציליה, בשנת קע"ט (1419), כשהודגש בכתב האישור,
שהיהודים אסור לשחק במשחק 'זארא', משום
שהוא גורם לאלימות וכדומה[90].
תקנות אלה חזרו בשנת רל"א (1471)[91].
כנראה שהנוצרים לא שמרו על החוק, ומדי פעם התעוררו סכסוכים מרים. כעבור שנים אחדות,
בשנת רל"ט (1479) אישר השופט הראשי של מילאנו, בקשת הדוכס של פאביה, בשם Falcone נוצרי תושב העיר השוכר בית-הימורים ליהודי. ברם, האישור מותנה בכך
שנוצרים לא ישתתפו במשחקים, ואם יעבור על התנאי, הוא – Falcone, עליו לשלם קנס כספי[92].
והפשע המשיך לעלות בדרגה: בשנת שי"ג (1553) דיווח בית המשפט העליון של מילאנו
על רצח בעירו. הצעיר היהודי, יצחק בן ה-18, שהיה בנו של בנקאי מרומא, נרצח ע"י
שותפו למשחק[93], ולא
פורש האם הרוצח היה יהודי או נוצרי.
משחקי
ילדים בפינלד משנת 1516, ברויגל
[1] ראה: ראובן בונפיל, הרבנות באיטליה בתקופת הריניסאנס,
ירושלים תשל"ט, עמ' 12-9.
תהא
זו טעות לשער, שחיי היהודים איטליה של ימי הרניסאנס היו תמיד חיים ללא דאגה ועל
מי-מנוחות. שני צדדים לרניסאנס, כמעט דבר והיפוכו; אלפי דפים שחורים ואדומים מדם יהודים
נרשמו בתולדות המדינה, כידוע לכל.
[2] ירושלים תשכ"ב, עמ' 29.
[3] בשנת תקל"ח הודפס בברלין 'מחברת' זו בפני עצמה,
בהסכמת המד"א רבי צבי הירש ברלין.
[4] כפי שהוכיח בצלאל רות במאמרו 'הרקע ההיסטורי של
מחברות עמנואל', ספר אסף: קובץ מאמרי מחקר, ירושלים תשי"ג, עמ' 458-444.
[5] מחברת עמנואל הרומי, מהד' דב ירדן, ירושלים תשי"ז,
עמ' 516.
[6] ראה מרדכי ברויאר, 'עלית הפלפול והחילוקים בישיבות
אשכנז', ספר הזכרון לרי"י ויינברג, ירושלים תש"ל, עמ' רנא.
[7] בראש ספרו הציב את קינתו לגזירה נוראה זו.
[8] הוא הגבר שהיה בין עומדים בראש תנועת מפיצי ספרות
הקבלה, כתגובה לשריפת התלמוד והתפשטות לימוד הפילוסופיה שבאה בעקבותיה. הוא אשר הביא
ממסעו בתורכיה כת"י רבים בקבלה והדפיסם במנטובה.
[9] לוית חן, מנטובה שט"ז, הקדמה לשער השלישי, דף
כו ע"א.
[10] התיאטרון האיטלקי עצמו היה אז בראשית תהליך גיבושו.
על התיאטרון העברי באיטליה ראה: בצלאל רות, היהודים בתרבות הריניסאנס באיטליה, ירושלים
תשכ"ב, עמ' 246-223; חיים שירמן, 'התיאטרון והמוסיקה בשכונות היהודים באיטליה',
ציון כט (תשכ"ד), עמ' 111-61
[11] רבי אברהם משער-אריה מכנהו: "ראש לדרשני איטליה",
סוף ספרו שלטה"ג. היה אחיו של רבי משה פרובינצאלו.
[12] חיים שירמן (מהדיר), צחות בדיחותא דקידושין: המחזה
העברי הראשון, ירושלים תש"ו, עמ' 48-46.
[13] ש' שחר, ילדות בימי הביניים, תל אביב תש"ן, עמ'
357.
[14] מאיר צבי וייס (מהדיר), מנהג טוב, בודפסט תרפ"ט,
סע' נד.
[15] Romagna.
[16] = הבאים לקראתנו לשלום.
[17] הטבלאות (Tabula) זה השולחן או הטבלא עליו שיחקו,
ובאידיש כינוהו 'ברעטשפיעל', ולא ירדתי לסוף דעתם למה התירוהו.
[18] גם כאן לא הבנתי למה התירו, ונגע בכך הח' משה
גידמאן במכתבו לש"ז הלברשטאם.
[19] התיר יוצא-דופן.
[20] ש"ז הלברשטאם, תקנות קדמוניות, בתוך ספר היובל
'עטרת צבי', ברסלאו תרמ"ז, עמ' נז; Louis
Finkelstien, Jewish Self-Government in the Middle Ages, NY 1964, pp. 282-284; [להלן: פינקלשטיין].
[21] תקופת ממשלתו היא אחד הדפים היותר שחורים בתולדות
היהודים באיטליה בכלל ושל מדינות האפיפיור בפרט. בשנים ספורות אלה הצליח לרדוף את היהודים
עד חרמה. הרקע לגזרותיו הוא בכך שקבע שהיהודים הם הם שהרגו את 'אותו האיש', ולכן
יש לרמוס את כבודם עד עפר. לכן: הורה על הקמת גיטו, ויהודי רומא הוכרחו לחיות ברובע
מצחין, ששעריו היו נעולים בלילה. את נכסיהם הקודמים נאלצו למכור במחיר אפסי. אחד מהסעיפים
הוא שינוי הבגדים, שיהיו ניכרים שהם יהודים. הגביל את העיסוקים המותרים ליהודים,
ואסר עליהם את העיסוק ברפואה. כן הוא היוזם לטרגדיה המחרידה של אנוסי אנקונה,
ועשרים וארבעה מהם הועלו על המוקד.
אגב,
גם כלפי הנוכרים היה איש רע מעללים, עד כדי כך שעם היוודע על בשורת מותו, חגגו
ההמון ארבעה ימים מהומות של שמחה שבמהלכם עקרו את פסלו ממקומו, גררו אותו ברחובות
רומא, והשליכו אותו לנהר הטיבר. על כך ועוד, במבוא של י' זנה לחיבורו 'מפאוולו הרביעי
עד פיוס החמישי'.
[22] 'דברי הימים של האפיפיור פאוולו הרביעי, נכתב
ע"י בנימין נחמיה ב"ר אלנתן, הוהדר ע"י ישעיה זנה בחיבורו: מפאוולו
הרביעי עד פיוס החמישי, ירושלים תשי"ד, עמ' 27. מהדורה מדעית על גזרות האפיפיור
אצל: Martina Mampieri, Living under the Evil Pope,
Brill 2019.
[23] לוית חן, מנטובה שי"ז, בראש הספר.
[24] היהודים הראשונים הגיעו בהזמנת שליטי המחוז, במטרה לפתוח
מוסדות למתן הלוואות. בשנת קפ"ב (1422) התכנסה בפרוג'ה – עיר הבירה של אומבריה
- 'וועדת השנים-עשר' של הקהילות באיטליה במטרה למנוע תעמולה נגד היהודים שאורגנה ע"י
הנזיר והאינקווזיטור 'ג'ובני דה קפיסטרנו', שכונה "השוט של היהודים", ששמו
הטיל אימה על יהדות איטליה. הוועדה החליטה להטיל מס על היהודים על מנת להשיג את
ביטול הגזרות.
[25] על הקהילה היהודית באמבריה, ועל חיי היהודים שם על
פי חומרי הארכיון, ראה: Ariel Toaff, The Jews in Umbria,
Leiden 1994.
[26] שם, כרך ב, סע' 955.
[27] אסיזי מפורסמת בעובדה היותה מקום הולדתו של פרנציסקוס,
שייסד את מסדר הפרנציסקנים בעיר.
[28] שם, סע' 1169
[29] שם, סע' 1346. אגב, בשנה זו, יזם הנזיר 'מיקלה
דה-מילאנו' חרם על פרוג'ה, בגלל ההסכם שהיה לה עם הבנקאים היהודים להקמת מוסד מיוחד
להלוואות בעיר. הוא דרש כי יוקמו מוסדות נוצרים למתן הלוואות, והם ימלאו את תפקידי
הבנקים של היהודים. יוזמתו הצליחה במחוזות המרכז של איטליה, בין השאר בערי אומבריה:
פרוגה, אסיזי, מארקה, אנקונה ועוד. היהודים כבר לא היו נחוצים לכלכלת הערים ובמקומות
אחדים - גורשו.
[30] שם, סע' 1368.
[31] שם, סע' 1501.
[32] שם, סע' 1620.
[33] שם, סע' 1906.
[34] שם, סע' 1960.
[35] שם, סע' 2200.
[36] שם, סע' 2481.
[37] Brian Pullan, The Jews of Europe and the
Inquisition of Venice, London 1983, p. 67.
[38] שם, עמ' 79.
[39] שם, עמ' 160.
[40] שם, עמ' 141.
[41] שם, עמ' 219.
[42] Katherine Aron-Beller, Jews on trial: The Papal
Inquisition in Modena 1598-1638, Manchester 2011, p. 18.
[43] שם, עמ' 127, 133, 153, 155.
[44] שם, עמ' 137.
[45] על ייסוד חברה זו ראה אלימלך הורוביץ, 'חבורות
באיטליה במאות ה-18-16', קהל ישראל, תשס"ד, ב, עמ' 230-228. הח' מאיר בניהו
חשף את הסכמת חכמי העיר לייסוד חברה זו, בין החותמים היו: ר' אברהם אלמושנינו מגבירי
ק"ק גירוש קאטאלוניה בשאלוניקי, שבערוב ימיו עבר לאיטליה. כן חתמו: רבי יעקב
ן' חביב ר' מיכאל קודוטו ועוד, היחסים שבין יהודי יון ליהודי איטליה, תל אביב תש"ם,
עמ' 210. להמשיך קהל ישראל' 2, עמ' 229?? לחפש בסיני חכמי אנקונה אמריקן אקדמי, 1982?
[46] כבר בסעיף הראשון של התקנות מוצבת ששאיפת החברים
טמונה בשם של הישיבה. הם מציבים את 'השלום' בתורת התנאי הראשון לייסודה, משום שרק
באווירה של שלום ואחווה תתאפשר פעילותה של הישיבה.
[47] זקן ראשי הישיבה היה ר' דוד פינצי, לע"ע לא
מצאתי עליו פרטים, ואין להחליפו עם ר' דוד פניצי אב"ד מנטובה, חותנו של רמח"ל,
שחי כמאה שנים מאוחר יותר.
[48] פורסמו ע"י הח' דוד קויפמן, האסיף: לתקופת השנה,
ג (ווארשא תרמ"ו), עמ' 220-209.
[49] המשחק – שוה או לא שווה.
[50] קרוב משפחתו.
[51] אבל כבר בשנת שס"א הכריזו איסור משחקי כדור וטניס
בשבת, הן בתוך תחום הגיטו והן מחוצה לו, יעקב בוקסנבוים, פנקס קהל וירונה, ג, תל
אביב תש"ן, עמ' 329.
[52] =מניה.
[53] =בפתקי ההגרלה
[54] יעקב בוקסנבוים, פנקס קהל וירונה, ג, תל אביב תש"ן,
עמ' 344-343.
[55] שם, עמ' 360-359.
[56] שם, עמ' 191-190.
[57] שם, עמ' 20.
[58] =קלפים.
[59] = קוביות.
[60] =תנאים של אירוסין.
[61] שם, עמ' 242.
[62] עליו אצל אלכסנדר מארכס, 'ר' יוסף איש ארלי בתורה מורה
וראש ישיבה בסיינה', ספר היובל לכוד לוי גינצבורג, ניו יורק תש"ו, עמ' רעא-שד;
כמובן שמחקרו זה נעשה לפני הדפסת האגרות של בית ריאטי. ב'מבוא ל'אגרות בית ריאטי' (עמ'
35-29) הרחיב עליו בוקסנבוים את היריעה, ולדעתו בשנת שי"ד התנצר רח"ל.
[63] יעקב בוקסנבוים, אגרות בית ריאטי: סיינה, רצ"ז-שכ"ד,
תל אביב תשמ"ח, עמ' 144-143.
[64] מקום מיוחד עבור מפסיד ההימור.
[65] להעתיק מזכר יהודה, עמ' קא??
[66] דמות שהנמען הכיר.
[67] רומז למספר 28, כנראה מספר הקלפים המשתתפים במשחק זה.
[68] להמר על כל הקופה.
[69] =השבועה.
[70] היינו שאצל תושבי בולוניה, המשחק הוא נחות דרגא.
[71] יעקב בוקסנבוים, אגרות בית ריאטי, עמ' 102
[72] היינו האמא.
[73] = מלומד יותר ממני.
[74] = שתמחק, תסלק.
[75] חבל שלא פירש את שם החכם.
[76] שם, עמ' 103.
[77] =איכפת.
[78] =כי זהו טבעך, כפי שהעדת על עצמך.
[79] = הכאב חקוק
בשורש לבה.
[80] = לימוד לשון רומית.
[81] = בשבועה.
[82] לומברדיה היא אחד מעשרים המחוזות באיטליה, ונמצאת
בצפון-מערב המדינה.
[83] S. Simonsohn, The Jews in the Duchy of Milan, Jerusalem
1982, P. 265.
[84] שם, סע' 730.
[85] שם, סע' 1422.
[86] שם, סע' 1836.
[87] שם, סע' 3608.
[88] שם, עמ' 1617.
[89] Ashtor E., Palermitan Jewry in the Fifteenth Century,
H.U.C.A. 50 (1979), p. 240; שלמה סימונסון, בין הפטיש והסדן: היהודים בסיציליה, ירושלים תשע"א,
עמ' 300-299, 412. על הרב הכולל 'אבנעפיה' ראה שם, עמ' 260-257; 302-294. ומפורסם
ביקורתו החריפה של ר' עובדיה מברטנורא המצב המוסרי הירוד של יהודי פאלרמו.
[90] אשתור, שם.
[91] סימונסון, שם, עמ' 412.
[92] שם, סע' 1917.
[93] שם, סע' 2854.
תגובות
הוסף רשומת תגובה