אור החיים
גילוי נפלא
'איגרת הקודש'
מבעל 'אור החיים' הקדוש, בה מתאר את סדר הלימוד בישיבתו 'כנסת ישראל' בעיר עכו
לרגל מאתיים
ושבעים שנה לפטירתו
מאמר א'
פורסם בספר 'גנזי
יהודה': אוסף גנזים מתוך אוצרו של הרב אברהם יהודא מאנדל, א, תשע"ג
מבוא לאיגרת פלאית זו
באיגרת זו, שהיא כנראה הראשונה שערך מעת
שעלה לא"י, הוא מתאר באופן פלאי את סדר הלימוד בישיבה שייסד בעכו. מכותלי
מכתב זה נפתח צוהר קטן מעולמו הרוחני של רבינו בעל 'אור החיים' הקדוש.
משאת נפשו של רבינו חיים בן-עטר שהאיר פני
תבל ומלואה בספרו 'אור החיים', אשר נתחבב בכל תפוצות ישראל, היתה לייסד ישיבה בעיר
הקודש ירושלים לתלמידים בני עלייה מיוחדים בתורה ויראה, בקדושה וטהרה. גם סדרי
הישיבה היו מיוחדים במינם באופן פלאי ביותר, וכנראה שכוונתו בכך היתה כדי להחיש את
הגאולה. באיגרת זו מתגלה לראשונה את סדר-היום בישיבה עוד בהיותו משכנו הראשונה
בעיר עכו, תיכף בעלותו לארץ-ישראל.
תולדות כותב המכתב
על גודל קדושתו ועזוז נוראותיו כבר העידו
גדולים וטובים ובראשם הבעש"ט הק' ותלמידיו, ותורתו נלמדת מתוך חרדת קודש[1].
נולד בעיר סאלי שבחוף האטלנטי של מרוקו בשנת תנ"ו. למד אצל סבו ר' חיים
בן-עטר (הזקן) שהיה מפורסם בכל המגרב בחסידותו ובלמדנותו, וממשפחות המיוחסות בארצו;
ואת תורת הנסתר למד אצל המקובל רבי אברהם אזולאי מעיר מארוויקוש[2].
היה מרביץ תורה ושימש כראש ישיבה בבית הכנסת הגדול שבעירו, שנודע בשם בית הכנסת
'בני עטר' על כי היה אחוזת ר"ח ואחיו ר' שם טוב שהיה הנגיד בסאלי[3].
רבינו לקח לאשה את בתו של ר' משה בן
שם-טוב הנזכר, בן אחי סבו[4], שדאג לפרנסתו, ובביתו הרביץ תורה.[5]
עם פטירת חותנו בשנת תפ"ד עברו עליו ימים קשים מאוד של רדיפות, מאסרים, נישול
כלכלי ועוד[6].
בשנת תצ"ב עוד היה בסאלי והדפיס את ספרו 'חפץ ה'[7].
יהודי המקום שהסתכסכו עם משפחתו, הסגירו אותו לשלטונות, והללו אסרו אותו ועינוהו[8].
רשעות השלטון וזה של עם הארץ והאספסוף היתה במעל זה. מצב האי יציבות הזה גרם
שהמשפחה הרבתה בנדודים. רבינו עזב את עיר מולדתו ונדד מעיר לעיר בחוסר כל, בכל זה
המשיך ללמוד וללמד, בקדושה וטהרה, ולכתוב את חידושי תורתו. בשנת תצ"ג עקר
למכנס, ובשנת תצ"ו עקר לפאס ולימד תורה בישיבה שבעיר[9].
בשנת תצ"ח ברח מפאס בעקבות רעב שפקד אותה[10],
ונדד לתיטואן. נדודיו אלה[11]
עוררו בלבו את ההחלטה לעזוב את "ארץ העמים היא טמאה היא ועפרה ואפילו
אווירה" ולעלות לא"י מאוויי נפשו, ולהתיישב בירושלים "מקום
השכינה"[12] .
פרטים באיגרת
פלאית זו
באיגרת זו, שהיא כנראה הראשונה
שערך מעת שעלה לא"י, הוא מתאר באופן פלאי את סדר הלימוד בישיבה[13]
שייסד בעכו. מכותלי מכתב זה נפתח צוהר קטן מעולמו הרוחני של רבינו בעל 'אור החיים'
הקדוש.
רבינו מזכיר באחד ממכתביו את
התקנות: "והלכנו כולנו לכפר פקיעין... וקדשנו עצמנו שם ולמדנו שם ב' חדשים
סיון ותמוז בכל תנאי המדרש[14]";
וכמובן שכוונתו היא שהתקיימו שם גם לימודי הישיבה כסדרם. בין התעודות הרבות שנתגלו
על עניני הישיבה 'כנסת ישראל', לא נמצאו תקנות הישיבה וסדר הלימוד ששרר בה[15].
רבים התעניינו בעיקר בעלייה עצמה ולא ניסו לאסוף ולצרף את הידיעות מתוך התעודות
וממקורות ראשונים אחרים על תוכן בית המדרש שהקים. בתעודה זו ישנה תוכנית מפורטת
הדק היטב מסדר הלימוד, המתפרסמת כאן לראשונה. ננסה להצביע על מגמתו ותוכניותיו
שהיו עוד לפני עלותו ארצה, ומטרה אחת לו, לייסד חבורת לומדים עמלים בתורה יום
וליל, וכן לערוך 'משמרות' לתיקון הכלל, ושאכן הצליח להביא מהכוח אל הפועל כפי
שמתגלה באיגרת זו. מכתב פלאי זה המתגלה כאן לראשונה המתאר את סדר המיוחד שתיקן
רבינו בישיבתם בעיר עכו כחלוף ארבעה חדשים מעת ייסדוה, מאשר את כל התוכנית המפורטת
בישיבתו בירושלים, שאכן כך מתכונתה מלכתחילה בעכו, למרות ישיבתם שם בצורה ארעית.
מטרת הלימוד:
מכותרת האיגרת 'היכל האהבה' אנו
למדים שהלימוד צריך להיות מתוך אהבת השם, דרגה זו נשזרת בכתביו, וכן מעידים
תלמידיו שהלימוד היה מתוך חשק ואהבה[16].
וזה משתלב עם כינויה של הישיבה 'כנסת ישראל', וכוונתו לרמז בכך את ייעודם ומגמתם
לקשט השכינה בבירור הלכה ולייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ו'לאוקמא שכינתא מעפרא'[17],
וכלשון הקדמתו ל'פרי תואר': "הנה בשמים עדי שכל כוונתי בחיבורנו אינו אלא
לקשט השכינה"[18].
מעלת ודרגת
התלמידים, ותיאור סדר היום: באיגרתו לקהילת קאסאלי שכתב עוד באיטליה
הוא מתאר את "סדר המדרש", ואלו דבריו: "תלמוד תורה מן הבקר ועד
הערב בחברה למעלה מעשרה, והמה חכמים מחוכמים בכתר היראה ואהבה והענוה
מוכתרים". וביתר עוז רשם חודשיים לאחר שהגיע לירושלים, הוא מעלה אותם על נס:
"סמוך לביאה ישיבה בארבע אמות של הלכה ברבים אשר עמדי, גדולי דעה, דאנא
אמינא, בר אוריין ודחיל חטאין... הם העומדים עטרת מלכם בראשם, כנסת ישראל, אמת
מארץ תצמח"[19].
תיאור סדר היום
ומחלקות הישיבה.
אחרי עיון וחקר רב בהנהגות הישיבות
בא"י מתקופת גירוש ספרד והלאה, אפשר לשער שתוכניות כאלו היו מוכרות אצל
מקובלי צפת באותו דור דעה של הרמ"ק והאר"י[20],
וכנראה שהנהגות אלו הגיעו לידי רבינו.
הכלל הראשון שהלימוד לא יפסק
בישיבה יום ולילה לא ישבותו[21],
גם שבת ומוצאי שבת, לימוד ללא הפסק לפי סדרים ומשמרות[22]. תקנה שנייה, שמשך כל זמן הלימוד
היינו כל היום או כל הלילה, לא הורשה לתלמידים לצאת מחוץ לכותלי בית
המדרש, ורק לצורכי אכילה, היו
רשאים לצאת לחצר המדרש ולאכל: "בפינה הסמוכה למדרש פונים וסועדים וחוזרים
תיכף ומיד לעבודת הקודש"[23].
סדרי הלימוד נערכים בקדושה וטהרה[24]: מעוטפים בטלית ומלובשים בתפילין[25], מודגש רציפות הלימוד וקביעות, ללא
שום הפסק דברי חולין או דברים בטלים[26].
סדר הלימודים
סדרו של יום: לימוד סדרי התלמוד
בתואם לרמב"ם, דהיינו לומדים כל סוגיא בהתאם לסיכומה ברמב"ם, ומנסים
ליישב את התמיהות שהועלו על דברי הרמב"ם[27].
סדרו של לילה: חילקו את הלילה
לשלוש 'משמרות'[28]. הראשונה לומדת משעה שש בערב (שעה
אירופאית) ועד שעה אחת עשרה; כשהיא מסיימת מתחילה השנייה וממשיכה למוד עד שעה
שתים. ואילו השלישית משלימה עד עלות השחר. כך שכל הלילה עבר בלימוד ללא הפסק,[29]
וכלשון רבינו: "וכל אחת משלמת לחברתה".
הואיל ובישיבה היו ביניהם גם צעירים,
לכן נעשתה חלוקה לשתי קבוצות, בשעה שהצעירים יותר למדו משניות.
כמה כתות התחלקו בלימודי הלילה.
אחת לומדת רמב"ם, השניה: רי"ף, השלישית: תלמוד, הרביעית: שו"ע,
והצעירים -שהיא הכת חמישית: משניות[30].
כנראה, שגם מטרת לימוד הלילה היתה
לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בדיוק כפי שמטרת לימוד היומי היתה להתאים את התלמוד
להכרעת הרמב"ם. אולם הבדל תהומי נמצא בין שיטת לימודו במרוקו –היינו כפי
המשתקף ב'חפץ ה' ', לבין שיטת לימודם בא"י. שיטת לימודו במרוקו מפורש ביתר
שאת בהקדמתו ל'פרי תואר', שם הוא מבהיר שאת מסקנות ההלכה הועלה על ידי לימוד
הסוגיא בבלי וירושלמי בעיון עצמאי ללא מפרשים, רק לאחר מכן השוה את דעתו לראשונים
שנדפסו עלי דף, היינו: רש"י תוס' וראש, וסיכם את מסקנותיהם בהתאם למה שהעלה
מקודם. ומשם השווה את דעתו אל שאר הגאונים והראשונים, ונקט כאלו שהבינו את הסוגיא
כמוהו. ורק לאחר כל המו"מ, דן בדברי הפוסק בשו"ע: אם מסקנתו היתה כדעת
הפוסק, מה טוב. ואם לאו, העמיד בפני הפוסק את השאלות שהנחו אותו בעת לימוד הסוגיא,
ורק אז דחה אותו או ששינה דעתו[31].
ואילו בראשון לציון, כל המו"מ
הם בירורים לשם הסקת מסקנות להלכה, ללא ביאור באגדה, וכן אין הסברים למשא ומתן של
הסוגיא, אלא רוב המו"מ מבוסס על דברי הרמב"ם, היינו לימוד היומי בישיבה.
תנ"ך: הבדל
נוסף בין אורחות הלימוד במרוקו ובין א"י, הוא לימוד בתנ"ך. בהקדמתו
לספרו חפץ ה' שהדפיס עוד בהיות יושב בסאלי, הוא מביע את תוכניתו, ומקווה לחבר
פירוש על כל ד' חלקי השו"ע[32],
וכן פירוש על כל הכ"ד ספרים[33]
ופירוש על כל התלמוד. תוכנית זו נקטעה באיבו ולא זכינו לברכה זו, היות ורבינו נפטר
בדמי ימיו. אבל הפלא הוא שבתקנות הלימודים לא נכלל תנ"ך בסדר הלימוד, וכמובן שספרו
הענקי 'אור החיים' חובר עוד לפני עקירתו לאיטליה[34].
בליל שבת[35]
באו כל חברי החבורה, וכל כתה חזרה על לימודו משך השבוע, וכנראה שאז התלבנו והתבררו
הדברים יחד, שיהיו תואמים אחד אל רעותו.
סדרי התפילה: ערכו
תקון חצות[36],
תפילת שחרית עם הנץ-החמה. צמו תעניות, השתטחו על קברי צדיקים, התפללו להצלחת
התורמים[37].
בכל ערב ר"ח השתטחו על קברי
הצדיקים והרבו להתפלל על כללות ישראל ועל השכינה ועל תומכי הישיבה. נותרו תיאורים
מפורטים של "ביקורים" אלו, הן יומנים מלאים עניין, והן התייחסות לכל קבר
וקבר. רבינו בעצמו בכמה איגרות קודש שנותרו ממנו, מזכיר על ההתעוררות במקומות
קדושים אלו, בלול בתיאורים מופלאים ביותר[38].
במוצאי שבת ניהלו
'משמרות' כל הלילה:
'משמרה' פירושה: קבוצת יראים
המבקשים להקים שכינתא מעפרא, ולכן עסקו ביום ובעיקר בלילה[39]
בלימודים, בתפילות מיוחדות, ובתיקוני תשובה כגון בצומות וסיגופים. עריכת 'משמרות'
החלה עם התפשטות תורת מקובלי צפת, ועם עליית הציפייה לקירוב הגאולה, בפרט שעות
הלילה מסוגלות לעת רצון, שבה נפתחים שערי שמים לקבלת התפילה והלימוד.
בצפת ובירושלים מצאנו ישיבות
שניהלו משמרות. כבר על מרן הב"י נמסר שהשתתף עם תלמידיו בימים מסויימים
בעריכת 'משמרות'[40]. על
ישיבת רבי משה גלאנטי בירושלים[41]
מוסר נכדו רבי משה חאגיז: "ובבית מדרשו...היה קבוע בכל שבוע ג' לילות, במוצאי
ש"ק ובליל ג' ובליל ששי"[42].
באיגרת זו מפרש רבינו את הסדר
שהנהיג: שיננו כ"ו מזמורי תהלים, פרקי משניות כמספר אדנו"ת[?][43],
למדו זוהר על סדר הפרשה[44]:
"מלה במלה ובהתלהבות"[45],
שלושה או ארבעה דפי גמרא וכמה סימנים בשו"ע. סדרים אלו מכוונים לצירופי שמות
קדושים.
את סדר המשמרה הוא מסיים בצורת
הלימוד באופן שהשכינה חופפת את ראשם: "וכל משך הלילה אין מי שידבר אפילו
דיבור אחד של חולין, אלא יושבים בהשראת השכינה"[46].
בתקנות ריקי כתוב שאחרי המשמר יעלו על גג הבית
של הישיבה הקבועה בחצר הראש שמשם נראה בהמ"ק ושם יתפללו על כל המחזיקים,
ומפורט שם סדר התפילות.
לסיום האיגרת מציין רבינו את
התפלות הרבות שמתפללים הן להקמת שכינתא מעפרא, והן להצלחת התורמים. הנושאים גלות
עם ישראל וגלות השכינה לא נתנו לו מנוח[47],
ומאוד השתוקק בתפילותיו ובלימודו לתקן הפגמים שגרמו לגלות השכינה ועם ישראל, כדי
לקרב את הגאולה. התפילות שתיקן היו כולן סביב רעיון זה[48].
כפי שמתבטא באיגרתו זו: "ובכל עת רצון אנו מתפללין על החברים תומכי מדרשינו
בכל לב --- ובכל חודש אנו הולכים על קברות הצדיקים ומרבים בתחינות ותפלות על כללות
ישראל ועל השכינה ומברכין החברים בכל לב ובכל נפש".
היכל האהבה[49]
מדרש כנסת ישראל
ה"י
פתחנו המדרש בר"ח חשון ואנו יושבים
בחברת עשרה למדנים וזה סדר לימודנו מן הבוקר עד הערב יושבים יחד ללמוד[50] ולקחנו סדר זה לפרש כל התלמוד[51]
לשיטת הרמב"ם כדי שלא תשאר שום קושיא עליו מכל התלמוד בס"ד וכבר עלה
בידנו קרוב לשני מסכתות[52]
ואופן הלימוד הוא בטלית ותפלין כל היום[53] בקדושה וביראת שמים ובענוה ובכל מילי
דחסידותא ואין אדם יוצא מפתח בית המדרש כי
אם בעת האוכל בימים שאינם מתענים ואף גם זאת לא חוץ לחצר אלא בפינה הסמוכה למדרש
פונים וסועדים וחוזרים תיכף ומיד לעבודת הקודש באין צפצוף דברי חול[54]
זו מידת יום - ומידת לילה ג' משמרות הוי הלילה משמרה ראשונה עד חמש שעות יושבת
במדרש ללמוד, משמרה שניה משלמת עד ט' שעות, משמרה ג' עד אור הבקר[55]
וכל אחת משלמת לחברתה ולימודם בלילה הוא מלאכה אחרת כת אחת משתדלת ליקח
הרמב"ם בראש כת אחת הרי"ף[56]
כת אחת התלמוד כת אחת שלחן ערוך כת אחת הקטנה שיתא סידרי משנה וש"ל [=ושבח
לאל] עשתה והצליחה[57]
כל כת וכת הכל באוצר יראת שמים ובכל ליל שבת מתקבצים יחד וכל אחד מסדר מה שעלתה
בידו בפני כל החברה הקדושה[58].
תפילתנו מתוקנים על סדר נכון כמצטרך ובכל ליל מוצאי שבת אנו עושים משמרה ולומדים
ביחד עד אור הבקר בדרך יחודים ומה שאנו לומדים בדרך כלל הוא זה כ"ו מזמורים
כנגד שם הוי"ה ומפרקי משניות כמספר שם אדנו"ת וכל הפרשה של השבוע של
זוהר מלה במלה ובהתלהבות וג' או ד' דפין של גמרא וכמו שמונה סימנים של שלחן ערוך[59]
ונגמר הסדר עד סמוך לאור היום ואומרים תיקון חצות[60] ומתפללין עם הנץ החמה לסמוך גאולה
לתפלה לקיים והטוב בעיניך עשיתי[61]
וכל משך הלילה אין מי שידבר אפי' דיבור אחד של חולין אלא יושבים בהשראת שכינה וה'
יעזור לנו --- ובכל עת רצון אנו מתפללין על החברים תומכי מדרשינו בכל לב --- ובכל
חודש אנו הולכים על קברות הצדיקים[62]
ומרבים בתחינות ותפלות על כללות ישראל ועל השכינה ומברכין החברים בכל לב ובכל נפש,
חותם בכ"ח לשבט שנת בש"ר לפ"ק
חיים ן' משה ן' עטר ס"ט
המאמר הבא יתואר סדר מסעו מעת יציאתו
ממרוקו ועלייתו לארץ ישראל
[1] ידוע פס"ד של בעל דברי חיים
הה"ק רבי חיים הלברשטאם אב"ד צאנז, על אחד שהתבטא כי רבינו לא חיבר את
ספרו ברוה"ק, ורבה של צאנז חרץ משפטו כי הוא אפיקורס, שו"ת דברי חיים,
ח"ב יו"ד סי' קה; וראה שו"ת בית שלמה, או"ח סי' קב.
קביעה זו
שדבריו נכתבו ברוה"ק, מצאנו אצל שניים מגדולי הצדיקים הולכים בעקבות
הבעש"ט. כידוע שעל הפסוק (ויקרא טז, א) בקרבתם לפני ה' וימתו, האריך רבינו
לבאר שביאור הענין הוא שהקריבו את נפשם ושכלם להשגת השי"ת. המשך דבריו שם המה
כחידה סתומה. רבים מצדיקי החסידות ניסו לפענח את דבריו, ואציין לשנים מהם: רבי
שלום תאומים, בן אחיו של הפמ"ג, רב בכמה עיירות בגליציה, ובשנת תקע"א
נתמנה לרב המדינה בבסרביה, תלמיד מובהק לרבי ברוך ממעזיבוז' ואחיו בעל דגמ"א,
כתב: "כאשר ביאר לנו שמץ מנהו רבנו הגדול בעל אור החיים, אשר אמיתת אור
התורה הופיע עליו, ואלי דבר יגונב במעט התבוננות בדברי קדשו", אור התורה,
ירושלים תשנ"ט, עמ' שם. ואלו דברי ה'ערבי נחל' (פ' אחרי ד"ה בקרבתם):
"עיין מש"כ רוח אפנו בספר אוה"ח, ודבריו בלתי מושגים רק ברוח
הקודש...".
והאמת
שכבר העיד עליו רבי ישראל בעש"ט שזכה לרוה"ק, כפי שמוסר רבי יצחק אייזיק
מקומרנא שהבעש"ט התבטא על גדלותו: "נשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה
שמע תורה מפי הקב"ה, ורוב קדושתו א"א לכתוב, והיה מיורדי המרכבה וגילוי
נשמות, ומדריגות רוח הקודש באמת" (נתיב מצותיך, שביל א, סע' ט).
[2] פרט חשוב זה מתגלה כאן לראשונה.
החיד"א בערכו כותב: "הרב החסיד המפורסם המקובל האלקי מהר"ר אברהם
אזולאי. הוא הקדוש אחד מרבני עיר מארוויקוש תלמיד הרב המובהק מהר"ר יצחק די
לוייה חברו של הרב המפולפל מהר"ר שלמה עמאר. שמעתי שהרב מהר"א היה קרוב
למז"ה חסד לאברהם אשר ישא את שמו, והפליא לכתוב בפירוש הזוהר וכיוצא הכל על
דרך האמת... ושמעתי מהרב המופלא ח"ק מהר"ח ן' עטר שהוא הכיר להרב
ז"ל...". בכת"י אוטוגרף החיד"א של שה"ג שלו המונח בגנזי
מכובדי הרב החסיד רבי יצחק פריינד (בורו פארק) הוסיף כאן החיד"א ידיעה מרעישה
ששמע מפי האוה"ח: שלמד אצלו חכמת הקבלה.
[3] נפטר בחודש תשרי תס"א, ונכתב
עליו קינה ע"י ר' יעקב אבן צור, גדול חכמי מרוקו, (לשון למודים, מכתב קמז).
[4] רבי משה היה –מטעם המלך- נגיד על
קהילת סאלי, וכפי שכתב בעצמו: "אני ממונה מהמלכות על ק"ק סאלי יע"א
ורשאי אני לעשות כרצוני" (משפט וצדקה ביעקב, ח"ב סי' סג). על השתלשלות
המינוי, ראה ב'דברי הימים של פאס', מהד' מ' בניהו, ת"א תשנ"ג, עמ'
125-124. על עושרו ורב פעליו לצדקה וחסד, ראה אצל ח"ז הירשברג, תולדות
היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ"ה, ב, עמ' 278-273. נפטר בראשית שנת
תפ"ו, בניהו, שם. גם כעבור עשרות בשנים זכרו אותו כעשיר גדול, ראה שו"ת
אבני שי"ש לרבי שאול ישועה אביטבול אב"ד צפרו [תצ"ט-תקס"ט],
ירושלים תר"ץ, ח"א סי' פא.
[5] רק תשובה אחת נותרה ממנו, משנת
ש"צ, והיא השגה לפס"ד של ריעו ר' יעקב בן צור בדיני מקח וממכר, ורבינו
בעצמו מרמז שם שאין כוונתו לשבת במושב בי"ד: "וכמה אני מרחיק עצמי תמיד
ועד היום מכל דיני דממוני, וה' יעזרני שלא לבוא לכרך זה ולהיות מיושבי על מדין
תמיד, כי אם בתורת ה' חפצי ותשועתי", ארץ החיים, מכתבים של רבינו, בעריכת ר'
יעקב הלפרין, ווינא תרצ"ג, איגרת א.
[6] בהקדמה לכל ספריו מזכיר רבינו שלמרות
הצרות הרבות שפקדו אותו מבית ומחוץ, מסר את נפשו לתורה. על סכסוך בינו לבין הרבנים
למשפחת ביבאס בסאלי, ראה מאמרו של הרב יעקב משה טולידאנו, 'מסמכים חדשים לתולדות
רבי חיים בן עטר, אוצר גנזים, ירושלים תש"ך, עמ' 64-62.
[7] בחידושיו למסכת שבת הוא מביא רבות
מקושיות תלמידיו "מבעלי הישיבה" ונשא ונתן בדבריו, הרי שעוד בצעירותו
כבר ניהל ישיבה.
[8] יש להניח, שאז שמע מתלייני המלך:
"כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרת בהם שורש הרחמים והיה
לאכזר", (אוה"ח, דברים יג, יח).
[9] בתקופה שעשה רבינו בפאס הצטרף
לישיבתו של רבי שמואל אלבאז, ובשעה שנתמנה ר' שמואל לדיין, מסר לידי רבינו את
הנהגת הישיבה (ר' יוסף בן נעים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ"א, דף לד טו"ב).
עדות חיה על כך נמצאה אצל אחד מתלמידיו בפאס כפי שרשום בקונטרס 'דברי הימים של יהודי פאס' [לעיל הע' 3], עמ' 134: שנת תצ"ז
"כ"ח לשבט אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתינו עם מורינו ועם רבינו
נר"ו כמוהר"ר חיים בן עטר..". הדברים תואמים להפליא, עם גילוי פנקס
'התקנות' של רבני פאס, בו נמצינו למדים שר' שמואל כיהן כ"החכם השלם הדיין
המצויין" בין השנים תצ"ה-תק"ג, ספר התקנות, בתוך המשפט העברי
בקהילות מרוקו (עורך: ר' משה עמאר), ירושלים תשמ"ה, סי' קסט-קעג.
[10]
הרעב המחריד בשנה זו בפאס, מתואר ב'דברי הימים של פאס', עמ' 135: "אני
הגבר ראה עני עינוי אחר עינוי, בשנה הזאת תצ"ט... זו קשה מכולם...".
[11] הקדמה לאור החיים'. כנראה שכבר עת
יציאתו מסאלי גמל בלבו לעלות לא"י, כן מדיוק מלשונו בפרי תואר, סי' לט:
"ובעלותי מעירי אל עיר עוז לנו, עברתי דרך פאס..." ובסימן קיו
כותב: "הן היום בבואי פה עיר פאס לקבוע דירתי ימים עד אמצא מקום למנוחתי נחלת
אבותי...". וראה בהקדמתו ל'אור החיים'.
[12] וכה יאמר בהקדמתו ל'אור החיים':
"והאיר ה' עיני שכלי אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום
השכינה עיר החביבה על אלקי עולם עליון ותחתון ואזרתי כגבר חלצי וסיכנתי עצמי..".
[13] בתקופה ההוא היו כמה ישיבות בא"י של
חכמים שתורתם אומנותם. החכמים היו מקבלים שכר קבוע כדי מחייתם שיוכלו לעסוק כל
ימיהם בתורה ולהעלות את חידושי תורתם עלי ספר. על פי רוב לא עלה מנין החכמים
שבישיבה על עשרה. מועטות הן התקנות והתעודות שנתפרסמו עד כה על הישיבות הללו, ואלו
מנויים בהמשך ואין ספק שתקנות אלו יש בהן לא רק ללמוד על הפרט, אלא על הכלל כולו
של הישיבות שהתקיימו אז בירושלים.
אלו הן
הישיבות מתקופה ההוא שמצאנו, ישיבה שנוסדה בצפת בשנת שצ"ב ע"י ר' אברהם
אבוהב [אביו של ר' שמואל מח"ס שו"ת דבר שמואל], ש' אסף, מקורות לתולדות
החנוך בישראל, כרך ג, עמ' ל-לג, ושבראשה עמדו ר' יהודה קרישפין ור' בנימין הלוי;
ישיבת 'בית יעקב' מן הישיבות החשובות בירושלים, מ' בניהו, H.U.C.A כרך 21 (1948), מדור העברי, עמ'
א-כד; ישיבת 'חברים מקשיבים' שייסד ר' עמנואל חי ריקי בירושלים בשנת תק"ב,
ובטלה עם פטירתו בחודש אדר תק"ג, מ' בניהו, רבעון ירושלים, כרך ג, עמ' כט-לז;
תקנות הישיבה, אצל א' שישא, ירושלים שם, עמ' כ-כח; ישיבת 'כנסת ישראל' בחברון משנת
תק"ל, א' יערי, קרית ספר, שנה כה עמ' 125-123; ישיבת 'חיים וחסד' בראשותו של
ר' יעקב משה עייאש, שנוסדה בירושלים בשנת תקס"ג, מ' רבינוביץ, מזרח ומערב,
כרך ב, עמ' 325-317.
[14] קלאר, עמ' עה.
[15] גרייבסקי, ב'מגנזי ירושלים' כרך כה,
עמ' 5, כותב כי היו בידו כמה תעודות בקשר לבית מדרש זה, אולם לדאבוני לא פורסמו.
[16] בהקדמה ל'חפץ השם' מעיד רבינו על
עצמו: "דע לך אחי כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה' ומחשק
התורה". וכוונה זו הטמין בבחירת שם הספר 'חפץ ה' ', ובכך הוא מסיים את הקדמתו
הארוכה: "כי כל כוונתי לעשות בו חפצו יתברך, ועוד ... שיהיה ה' חפץ בו לעורר
אהבתו אלינו ועל כללות אומתנו הקדושה ועל השכינה". כעוד לו במקום אחר הוא
מתבטא בצורה גלויה בביאורו לפסוק (דברים ו, ד) 'בכל לבבך': "דבקותו [של איש
הישראלי] בה' הלא היא בניו וחייו וממונו וביתר שאת וכו' ודבר זה אנחנו יתמי דיתמי אנו
מרגישים כי רבה תאווה בלבנו וחשק אלוקי עולם יותר מכל הון עולם וכבוד
מלכות". ונפלאים המה דבריו בפרשת לך (יב, ז): וירא ה' אל וגו' ויבן שם וגו',
כוונת הכתוב להודיע הפלגת חיבת אברהם בקונו, כי ה' נגלה אליו ובשרו בזרע ובנתינת
הארץ, והוא לא החשיב בשורת שתי המעלות טובות לכלום בערך שמחתו בגילוי שכינתו
יתברך אליו.. וזה אות לבניו אשר כמה מהם הרחיקו חשק הזרע, בערך חשק התורה
והמצוות, וצא ולמד מבן עזאי בטענתו 'ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה' ". שמא יש
לומר שתכוון לעצמו, שהרי כידוע לא זכה לפרי בטן [וזה מרומז בהקדמתו ל'פרי תואר'
שכתב בשנת תק"א, ערב עלייתו ארצה: "והבנים בני – אלו תלמידי"].
ואולי זהו כוונת שבחו בפי תלמידו החיד"א (שה"ג בערכו): "ואני הצעיר
זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה... וקדושתו הפלא ופלא... וחופף עליו כל היום סדר קדושה
והבדלה מענייני עוה"ז ורבו עזוז נוראותיו". ואולי זהו כוונת תלמידו
בתארו את רבנו "גברא פרישא" [לקמן הע' 71].
וכן
מפורש באיגרתו לקהילת קאסאלי בתארו את דרגתם של התלמידים העולים עמו בית אל:
"עשרה המה העומדים ברמה, אשר קדשו נפשם לשרש בארץ גזעם בעסק התורה, באהבת
ה' ומורא...".
[17] עדות רבי חיים אבואלעאפיא על תלמידי
הישיבה, קלאר, עמ' סט.
[18] כמה פעמים חוזר רבינו על ביטוי זה:
סי' צב ס"ק יג; סי' קח ס"ק א.
וכן
מפורש בביאורו לפסוק 'זאת התורה לעולה' (ויקרא ו, לז): "תועליותה אשר תסובב
קריאתה 'לעולה', פירוש שבאמצעותה תתעלה השכינה שהיא בחינת 'כנסת ישראל'
". את הפסוק (דברים לב, ג) כי שם ה' אקרא, הבו גדל לאלקינו' פירש ע"ד
רמז, בהקדם מאמרם 'כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה', שהכוונה העמוקה בלימוד
תורה היא: "לקרות בתורתו שהיא שמו יתברך, כדי שיתן גודל לאלהינו, וזו תקרא
'לשמה', לגדל ולפאר שם כבודו".
[19] קלאר, עמ' צד.
[20] ובראשם הנהגות: רמ"ק, ר' אברהם
גלאנטי, ר' אברהם הלוי ברוכים, ר' משה ליריאה ועוד, כונסו תחת גג אחד, בראשית חכמה,
מהד' הרב ח"י וולדמן.
[21] כן כתב רבנו עוד בשהותו באיטליה
וכיתת את רגליו בשליחות מצוה זו לקבץ כספים לישיבה, רשם סדר תוכנית הלימוד:
"תלמוד תורה מן הבקר ועד הערב... גם לשים לילות כימים". רבי שבתי אלחנן
מהזקנים אב"ד קאסאלי, במענתו לבקשה זו הדגיש את חידוש הדבר: "לעלות
ולראות את פני ד' צבאות בעה"ק תוב"ב, לקבוע עתים לתורה, תורה כלפי גברא
ולילה לא ישבות", שו"ת ילד זקנים, סי' עד.
[22] תואם להפליא לתקנות ישיבת רבי משה ן'
מכיר בצפת: "לקבוע למוד ביום ובלילה, ויתוקן זה ע"י שיחלקו לד' משמרות
אין פחות מג' כל משמרה ומשמרה תעמוד על משמרתה ו' שעות, ולא יסיחו דעת כלל מלימודם
עד השלמת זמנם, אחריה תעמוד השניה.. השלישית... והרביעית ויחזירה חלילה באופן שלא
יתבטלו לא ביום ולא בלילה... וכל משמרה קודם שיתחילו בלימודם יוצא מפיהם: אנו
עוסקים בלימודנו זה שיהיה לשמה ולשם אלקינו הגדול לקדשו ועל שכינת עוזו שתשוב
למקומה ועל שם ה' לבקש רחמים...", ר' מרוז, חבורת ר"מ בן מכיר,
כת"ע פעמים, 31 (תשמ"ז), עמ' 57.
מן הצורך
לציין לייסודו של ישיבת הרמח"ל שייסד בחודש שבט שנת תצ"א, בה למדו משך
כל היום –ללא הרף- את ספרי הזוהר.
ביום
כ"ב באייר שנת תצ"א גזר הכומר ברומי לשרוף בפומבי ספרי קודש רח"ל.
במכתבו למורו ר' ישעיה באסאן, מאריך הרמח"ל להסביר את סיבת הגזירה ואת הדרך
לתקנה. הסיבה היא שבני המדינה משכו ידיהם מהתעסקות בתורה: "היו קטרוגי התורה
יותר, כי יותר לא המיתו עצמם והלכו אחרי הנאות העולם, כי כן בכל איטליא".
ולדעתו ביטול הגזירה היא ע"י לימוד ספרי הזוהר ללא הפסק. במכתבו זה הוא מפרט
את תקנות בית מדרשו בפאדובה: "לומדים תמיד מן הבקר עד הערב, כל הימים לא
יחשו. ועשו ביניהם תנאי, שהלימוד הזה לא יהיה אלא לתיקון כל ישראל. וע"כ כולם
כאיש אחד יחשבו". הוא מדגים את ההשתלבות של אחד לשני, וכן שאין מפסיקים באמצע
הלימוד "יהא דינו כמתפלל י"ח" (רבי משה חיים לוצאטו ובני דורו
(בעריכת ש' גינצבורג), תל אביב תרצ"ז, עמ' רלב). הנהגתו זו הוזכרה לשבח בהספד
שנשא עליו תלמידו המובהק –רבי משה דוד וואלי וכה מקונן: "מעלת הרב תיקן בבית
מדרשו לימוד כל כך חשוב שאין דומה לו. התחלת הלימוד בוקר וקודם לגמרו של הראשון,
השני מתחיל בלי הפסקה לעולם כל היום וכל הלילה", י' זנה [לקמן הע' 24] עמ'
221.
[23] הישיבות החשובות הן באשכנז והן
באיטליה והן בא"י, היו נקראים "הסגר" או "קלויז" שהיה
בית סגור, שאין רשות לתלמידים לצאת החוצה. קיצוני ביותר היא הנהגת חסידי אשכנז [?]
שבתקנתם קבעו שעל "הפרושים לא יצאו מן הבית ז' שנים, ושמה יאכלו וישתו ושמה
ישכבו, ואל ידברו במדרש דברים בטלים", חקי התורה, פורסם ע"י גידמן בספרו
התורה והחיים, ווארשא תרנ"ז, ח"א עמ' 74.
אולם
הכינוי 'הסגר' התפשט בא"י אחרי גירוש ספרד, ולפעמים משמעותו מקום לימוד עם
התבוננות או לשם כוונה מיוחדת. לראשונה מופיע המונח בשנת של"ב בדברי ההספד
שנשא ר' שמואל אוזידה על רבו האריז"ל: " 'רב לכם' – הכונה כי יש לכם שכר
הרבה על שאתם יושבים בהר הזה. חזרתי ואמרתי, וכוונתי לדבר עם חברי, שהיינו יושבים
עמו [עם האר"י] בהסגר ללמוד תורה ממנו, וגם היה מדריך אותנו לעבודתו
ית"ש" מ' פכטר, מצפונות צפת, ירושלים תשנ"א, עמ' 61. רח"ו
מספר בחזיונותיו שבשנת של"ז: "היינו בהסגר בכפר עין זיתון והשלמנו מסכת
חגיגה" (החזיונות, ירושלים תשי"ד, עמ' סג). וזוהי כוונת רבי אלעזר אזכרי
המתאר בהקדמה לספרו 'חרדים' את בני חבורתו 'סוכת שלום' שייסדה בשנת שמ"ד:
"אגודה אחת מקשיבים יחידיו, ימי המעשה סגורים הומים כים על התורה ועל
העבודה". ומה מפליא תקנתו משנת שמ"ב שתלמידיו לא יצאו מכותלי הישיבה
"אלא כל כ"ד שעות סגור אולם יחידי", כי אם ליוצאים מן הכלל...
(יומנו, נערך ע"י מ' פכטר, מצפונות צפת, עמ' 144). ואולי זוהי כוונת פלוני
שתרם את כספו עבור "ישיבה אחת בצפת, שיהגו בתורת ה' לילה ויום"
(שו"ת מהריט"ץ החדשות, סי' צו). בשנת שמ"ו נטלו הערבים בכוח את בית
הכנסת העתיק שבירושלים שהוקם עוד בימי הרמב"ן. כבר בשנת שמ"ז ערך ר'
בצלאל אשכנזי בעל 'שיטה מקובצת' מכתב לנדיב באיטליה, לבקש את תמיכתו על מוסדות
התורה בירושלים. בתוך דבריו מתאר ר' בצלאל את בתי החינוך ובתוכם הישיבה: "גם
יש השגר [=הסגר] בה שלומדים יומם ולילה תמיד לא יחשו" (א' יערי, שלוחי
א"י, ירושלים תשל"ז, עמ' 225). בשנת שנ"א יצא רבי משה אלשיך
בשליחות צפת. כדי לתאר את ירידת הכלכלית של העיר, חיבר אגרת גדולה בשם 'חזות קשה',
בה מוזכר בין השאר: "שלושים ושתים ישיבות, והסגר עצום ורב", מ' פכטר,
שלם, א, עמ' 174. ישיבתו של ר' משה בן מכיר בצפת נקראת בשם 'הסגר' בתעודת
השד"ר שנכתבה בידי ר' יהודה אריה ממודינא, ד' תמר, מחקרים בתולדות היהודים
בא"י ובאיטליה, ירושלים תש"ל, עמ' 160. עוד "הסגר" בצפת
שהוקמה בשנת שע"ו, מוזכר בשו"ת רבי אליעזר בן ארחא, סי' כג; ידיעות
חשובות על ישיבה זו במאמרו של הרב זושא קינסטליכר, ישיבת 'גביר אויבן' בצפת
ובירושלים, צפונות, שנה א' חו' א (תשרי תשמ"ט), עמ' עג-פז. תקנות ל'הסגר'
בווירונה משנת תי"ב, פורסמו ע"י י' זנה, אבני בנין לתולדות היהודים
בווירונה, קבץ על יד, ג, (תש"א) מעמ' קמט והלאה. עדות מאיטליה משנת ת"ל
לערך מאת המומר שמואל ן' נחמיאש המתאר לנוצרים את חיי היהודים. בתוך תיאורו על
צורת חינוך התלמידים לאלו שבכוונתם שיגיעו לידי הוראה: "לשם זה הם שולחים
אותם גם מחוץ לעירם. בית כזה שיש בו הרבה תלמידים כאלה, ונקרא "הסגר",
מקום סגור, מפני שהתלמידים אסור להם לצאת בלי מורה שלהם", ד' אסף, מקורות
לתולדות החינוך בישראל, תל אביב תרפ"ה, ח"ב עמ' קלד. גם הישיבה המפורסמת
בירושלים 'בית יעקב-פירארא', שנוסדה בשנת תנ"א, והחזיקה מעמד שנים רבות,
נקראת 'הסגר בית יעקב', תקנות הישיבה, פורסמו בכת"ע 'ירושלים' תשי"ג,
עמ' קצה-רב.
[24] מן הצורך לציין שבתוך בית-מדרשו
שבירושלים הייתה מקווה טהרה (חבת ירושלים, מהד' ירושלים תשכ"ד, עמ' רכג).
ונוראים המה דבריו בראשון לציון על משלי (ב): "יש ג' עבירות באדם, יש עבירות
אשר יעשה האדם ויספיק לו הטבילה, ויש ע"י הגעלה ויש ע"י ליבון. על
מחשבות רעות צריך לטבול במ' סאה להעביר המחשבה העולה על רוחו...". וראה במאמר
ב' הערה 41.
מופלא
תקנת ישיבת ר' אברהם אבוהב בצפת (סע' י) שבכל סוף שנה יבחנו את התלמידים הם
בלימודים והן בדרגת יראת שמים שלהם, , ואם אינם ממלאים את הדרוש, יש להוציאם
מהישיבה עד חצי שנה, ואם ככלות חצי שנה: "ייכנע לבבו ויבוא מאליו, ויקבל עליו
לשקוד על לימודו ולעסוק בעיון ובחשק רב,
ולהיות יראת ה' על פניו, אז ישוב...".
[25] כן הוא בסדרי הישיבות בצפת: וראה
תקנות ר"מ בן מכיר [לעיל הע' 21]. וכן
נהג הרמח"ל כפי שמעיד תלמידו המובהק ר' משה דוד וואלי בהספדו על רבו:
"מעלת הרב שהיה איש קדוש ומסוגל לשהות בקדושה הראויה לתפילין, עסק במשך היום
בתורה כשהוא מעוטף בטלית ותפילין", י' זנה, תעודות לחקר רמח"ל וחוגו,
ספר השנה ליהודי אמריקה, 2 (תרצ"ה), עמ' 222.
[26] בתקנות ישיבת ר' אברהם אבוהב בצפת
כתבו לאמור (סע' ה-ז): "שלא לדבר אפילו בענייני קודש בתפילת שחרית מנחה
וערבית עד עלינו לשבח. שלא לדבר בענייני חול משנתחיל הקביעות [=הלימוד] יחד, עד קדיש
'על ישראל'. להיות עיני הרב משוטטות בתלמידים בתפילה ובעת הישיבה, שלא ידברו זה עם
זה, ואצ"ל שאר כל היום". ואכן בנו –ר' שמואל, שניהל את הישיבה הזהיר
אותם שלא יתרשלו בתקנה זו. במכתבו משנת ת"ל לר' יוסף אלקלעי שעלה אז
לא"י הוא מבקש: ש"יכבד התלמידים ההגונים, ליזהר בשקידת תלמודם שלא לבטלו
אפילו שעה אחת או להפסיקו בדברים אחרים" (ראה, מ' בניהו, דור אחד בארץ,
ירושלים תשמ"ח, עמ' קיד).
[27] ואכן במכתב רבינו שכתב לפקידי
ה"וועד" והוא דו"ח על פעולת ה'מדרש' בעכו, מר"ח אייר ועד חודש
אב -עת מעברו לירושלים, מסכם את הספק הלימודים: "במעט זמן למדנו קרוב לד'
מסכתות של גמרא, ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב"ם ז"ל, ועשינו
חיבור נכבד, ובע"ה בקרוב יהיה נדפס בקוסטאנדינה, ויראו עיניהם פירות מדרש
'כנסת ישראל' וישמח לבם", קלאר, עמ' עז [והכוונה לספרו 'ראשון לציון' שנדפס
בקושטא שנת תק"י].
בהסכמת
בי"ד האשכנזים ל'חפץ ה' ' מרמזים לדרכו המיוחדת בלימוד: "..כולל בכיילא
רבה הרמב"ם ונושא כליו קדמאי ובתראי משופרי שופרי כרסו מילא".
ובקדמת
התלמידים ל'ראשון לציון', מבטאים את זאת ביתר בהירות: "האיר נתיב עלה במחשבה
לפניו משום יתובי דעתא דעת עליון הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל אשר דבריו
סתומים וחתומים, וסבר לה מר לפרש בים התלמוד גם מקום ללון בעומקה של
הלכה...".
[28] כנגד שלוש משמרות בלילה המנויות בריש
מסכת ברכות. ואכן כך מרומז בתיאור לימוד תלמידו ר' דוד חסאן בישיבה שבירושלים:
"עשה משמרת, משמרות בארעא ירושלים דדהבא, חברות"א כלפי שמי"א כמספר
צבאיו, לא זזה ידו [של ר' דוד] מידו [של רבינו], משמרה ראשונה ואחרונה נמנה
[רבינו] עמהם, שואג כארי כעין מלכותא דרקיע" (הקדמה ל'קדשי דוד' סוף ד"ה
דברי פי חכם).
[29] גם הנהגה זו מצאנו אצל מקובלי צפת.
במכתב שד"ר עבור ישיבת רבי משה ן' מכיר בעל 'סדר היום' מחודש טבת שנת
שנ"ט כתוב לאמור: "יומם ולילה לא ישבותו, ועושים לילות כימים לישא וליתן
במלחמתה של תורה, אשר בקצה צפת תובב"א בעין זיתון", י' זנה, תעודות על
שדרי"ם אחדים באיטליה, קבץ על יד, ה (תשי"א), עמ' ריז. ונכפל במכתבו של
ר' משה ן' מכיר בעצמו שכתב עבור החזקת הישיבה, בחודש אלול שנ"ט: "שוקדים
בלימודם לילה ויומם תמיד לא יחשו", ד' תמר, מחקרים בתולדות היהודים בא"י
ובארצות המזרח, עמ' 194.
גם
בישיבת ר' אברהם אבוהב שנוסדה בצפת בשנת שצ"ה תיקנו כך (סע' ח): "שלא
להניח בהמ"ד פנוי מת"ח בשום זמן, אפילו בזמן המשמרה שהולכים כולם, אלא
ישאר ת"ח אחד עם התלמידים, ובער"ש שמוכרחים ללכת כולם לצורכי שבת יהיה
סגור [משום מזיקים]".
[30] בעקבות הופעת פירוש ר' עובדיה
מברטינורו הוגבר לימוד המשנה במידה רבה; ראה איגרת תלמידו משנת רנ"ו, איגרות
א"י, עמ' 157. באיגרת בני הישיבות בירושלים משנת רפ"א אנו קוראים שסדרם
היה: "לעת ערב לומדים פרק א ממשנה עם פירוש הרמב"ם", איגרות
א"י, עמ' 163. עם הופעת כתבי מקובלי צפת, הוענקה ללימוד משנה משמעות עמוקה
ביותר, ומן הסתם גרמו להתפשטות לימוד ושינון המשנה מני ואז ועד היום [גם לצעירים
החלו אז עם שינון המשנה, לדוגמא ראה ב'סדר היום' באור על המשנה 'בן עשר למשנה'
שזמן זה מוקדש לשינון משנה, וכ"ה במדרש שמואל: "לשנותם בעל פה"].
בתקנות ישיבת 'חיים וחסד' משנת תקס"ג [סע' א] נקבע: שבימים ד' ו-ה' ילמדו
משניות "על הסדר עם באור הרב ותוי"ט".
במדרשו
של רבינו למדו משך כל השבוע רק בחלק הנגלה שבתורה, ורק במוצ"ש בסדר 'המשמר'
למדו בספר הזוהר על סדר הפרשה. ויש להעיר שבחודש אדר פקד קברי צדיקים אשר טמונים
בגליל, וביום ט"ו באדר הגיע למירון שם השתטחו על קבר רשב"י, וכפי שמעיד
אחד מהתלמידים ב'איגרת המסע' שלהם: "ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה
ספר הזהר עד ד' שעות מן הלילה. ועמדנו לאכול. וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו
לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של זוהר –והיה חלקי ספר בראשית-
ולמדנו עד ששה שעות [=קרוב לשעה 12] ובסוף ששה שעות נתמלאה הבית ריח טוב אשר כמוה
לא נהיה והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה. ולמדנו
עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישן. וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתינו ולא
ישננו כי אם ב' שעות ושבנו ללמוד...", קלאר, עמ' מד.
[31] אלו מקצת דבריו בהקדמה: ודרך הלכתי
בו בכל מה שכתבתי הוא שהייתי מקדים לשתות מים חיים הם דברי הש"ס בבלי
וירושלמי, ולעמוד על עמקן של דברים בכל אשר הש"ס יכול לסבול בשבילי העיון
ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו, ואחרי זה הייתי פונה לראות דברי רש"י
ותוס' והרא"ש אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד, ומשם עולה אל האלקים להביט
בדברי הגאונים והרי"ף והרמב"ם והרשב"א והר"ן והבאים אחריהם
הללו בעלי לוגין, ומחבק את אשר יתידותיו בארשות החיים, ולהקשות להמנגדו בהכרחות
עצמן שבהן הכרחתי אורחותיי כשעמדתי על עומקן של דברים בלא ידיעת סברת שום פוסק". דרך לימוד זה מודגש רבות
אצל המסכימים לספרו.
[32] ובסוף הספר הוא מקווה: "ואם
יעזרני ה' להשלים חיבורי על הד' חלקים של הש"ע כיד ה' הטובה עלי לעשות רצונו,
ואז אשיבה ידי לבאר על הש"ס כל עוד אשר בי רוח חיים".
[33] רבי שמואל אבוהב שניהל את בית מדרש
'אבוהב' בצפת כותב בשנת ת"ל לר' יוסף אלקלעי: "לזרז התלמידים שיהיו
בקיאים בכל כ"ד ספרי המקרא" (שו"ת דבר שמואל, סי' קנו).
[34] בראשון לציון –שהודפס על ידי תלמידיו
אחרי פטירתו, נמצאים פירושים לחמש מגילות ולפסוקים שונים מספרי נביאים.
[35] על דרגת הלימוד בשבת, ראה אוה"ח
לפרשת צו (ז, לז) ד"ה ובפסוק זה גילה.
[36] רבינו מעיד על עצמו שכבר בשנות
נעוריו בהיותו לומד אצל זקנו ר' חיים בן עטר (הזקן) ערך תקון חצות: "ישבתי
ללמוד תורה לפני מו"ר... רחב"ע, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין
ברכיו גדלתי ובחיקו שכבתי, מיום היותי לשאוב מדרכיו הטובים. ומרוב חסידותו כמעט
אני אומר, שלא עבר עליו חצות לילה בשינה, אפילו לילי תמוז, מלקום ולספוד כאשה
אלמנה, על חרבן בית אלקינו בבכי גדול, ולהשלים הלילה בתלמוד עמי אני ע"ה
[=עובד השם?] וכיוצא בי מיוצאי חלציו..." (הקדמה ל'חפץ השם'; הנהגה זו הראה
רבי שלמה רבינוביץ אב"ד ואדמו"ר בראדומסק בעל 'תפארת שלמה' לבנו וממלא
מקומו ר' צבי מאיר, ככל הנראה שילמד כדת מה לעשות, הקדמת ר' צבי מאיר לספר 'שער
הגלגולים' שהו"ל, פרעמישלא תרל"ה, דף מה טו"א).
וזו היתה
כבר בתוכניתו לפני עלייתו לא"י, כפי שרושם באיגרתו לקאסאלי: "גם לשים
לילות כימים בעסק התורה ותחנונים למול שוכן מעונים, בעד כללות עם
אמונים".
[37] בתקנות לבית המדרש 'בית יעקב –
פירארא' שבירושלים משנת תנ"א, הוזכר שבכל שנה ביום התייסדות הישיבה, וכן בכל
ר"ח ושבתות וב'משמרות', יתפללו להצלחת "אנשי ההסגר", וכן להצלחת
המשפחה התורמת, א' יערי, ישיבות פירארא בירושלים ובחברון, ירושלים ד (תשי"ג),
עמ' קצז. כן בתקנות לישיבת 'חיים וחסד' (סע' יד) הוקבע: שבכל שנה ביום פקידת השנה
של התורמים יערכו "כל הת"ח הקבועים" 'משמרה'.
[38] תיכף עם הגיעם ארצה,
בעשי"ת התחילו הביקורים אל קברי
צדיקים בסביבות עכו: "אשר בשביל אחד מהם ראוי לאדם לבוא מסוף העולם להיות
לוחך עפרות רגליו" (רא"י סאנגויניטי, קלאר, עמ' קלז). במכתבו של חודש אב
שנת תק"ב מתאר רבינו שבחודש תמוז השתטח "על קברות צדיקים דרך ג' ימים
וג' לילות, עד שנשתטחתי על כל הצדיקים שיש בכל א"י כמעט. ובכל צדיק וצדיק
היינו מתפללים בדמעות ומבקשים רחמים על קיום החברה ועל הצלחת החברים לתת להם ה'
חיים טובים וארוכים והצלחה, ושיזכו לראות מלך המשיח וכאלה רבות" (קלאר, עמ'
עה). תלמידו החיד"א מעיד עליו: "ואני זכיתי בילדותי לילך עם הרב וכל בני
ישיבתו לעשות זייאר"ה על מצבות הצדיקים שבעה"ק ירושלים, וכבואנו למצבת
הרב פר"ח ראינו להרב שנשאר יחידי על מצבתו כמו רביע שעה ורחושי מרחשן שפוותיה
והבנו דהיה שואל מחילה", שם הגדולים, ערך פרי תואר.
כבר
בתקנות ישיבת ר' אברהם אבוהב בצפת מוזכר נוהג תפילה בערב ר"ח לזכות התורמים:
נשאנו תפילה בעד המקום הזה ובעד המחזיקים בו, אחר תפלתו והעתר אל אל אלוקינו, ביום
הצום ערב ר"ח כמנהגנו, והובא שם נוסח התפלה המיוחדת שתיקנו לכך. חלקה הראשון
של התפילה היא תחינה ודברי ווידוי על העם המדוכא ומושפל בארצות הגויים, ועתה קם
הנדיב ש"לבבו הכין לדרוש האלקים בכל מאמצי כוח להחזיק ביד לומדי תורה'. ואילו
חלקה השני היא בקשה שה' יקבל את לימודם ותשובתם וישוב לגאול את עמו. גם בתקנות
ישיבת 'חברים מקשיבים' נקבע כך (סע' י): "הראש מחוייב כל ערב ר"ח להזמין
הת"ח ואנשי מעשה לבוא לישיבה ללמוד כל הלילה עד הבוקר... והלימוד יהא ברצון
הראש. וכשיאיר היום יאמרו השכבות על שכבי עם בני ישראל אשר יהיו מצווים מהחתומים
או ממפרישי ממונם להחזיק הישיבה...". וראה עוד: הנהגות ר' אברהם גלאנטי, סע'
א-ב, יד; ר' אברהם הלוי ברוכים, סע' א.
[39] כנראה שהוא על פי הפסוק 'והיה לנו
הלילה למשמר' (נחמיה ד, טז).
[40] תקון יששכר, ויניציה של"ט, דף
סד ע"ב. כנראה שגם להב"י היה 'הסגר' שהיה מיוחד לעריכת 'משמרות'. אחרי
פטירתו ניהל בנו ר' שלמה אחת מארבע ישיבותיו שהיה להאבא. באיגרתו לקהילת מנטובה
כותב ר' שלמה: "בפרט שיש לי אחר [=נוסף] הישיבה הסגר אחד של ישרים, אנשי
מעשה, לומדים בתורת ה' כל היום בטלית ותפילין ותענית, ומתפללים לאל בעד עמו יש',
ומפני שהמצוה גדולה עד מאד, והיא כפולה ומכופלת, לכך גליתי אזן מעלתכם, תהיו לי למעיר
לעזור. ואני מחלה פני מעלתכם שמה שתשלחו לי בעד ההסגר המפואר שיהיה לבדו".
בהמשך מבטיח ר' שלמה שיעתיר עבורם על ציון אביו, יוסף בחירי [לעיל הע' 9], עמ'
קפג.
[41] נולד בצפת בשנת ש"פ, שם למד אצל
ר' ברוך ברזילי, עבר לירושלים וכיהן כראש ישיבת 'בית יעקב', בין תלמידיו ר"ח
אבולעפיא ובעל פרי חדש, ולימים מינוהו כראש רבני העיר בתואר 'ראשון לציון', שם
נפטר בשנת תמ"ט.
[42] משנת חכמים, ואנדסבק תצ"ג, סע'
שפא, דף פא ע"ב. כנראה, שלחבורות אלו נשאל הראשל"צ רבי משה אבן חביב
[תי"ד-תנ"ו]: עבדי ה' העומדים בלילות ולפעמים ישנים, איך ינהגו לענין
ברכות השחר (שו"ת קול גדול, סי' מב). ר' שלום הכהן שולאל, מרבני אלג'יריה (-
תקס"ד) נשאל: "על מה שנוהגים להתאסף ת"ח ועושים 'הסגר' לעמוד על
עמדם כל הלילה בלימוד התורה, ובעה"ב מטפל בכל צרכם ועושה להם הקאווי בכל עת
שיצטרכו..." (שו"ת נוה שלום, ליוורנו תקס"ד, סי' ח. וראה שו"ת
שער אשר (זוראפה), ליוורנו תקפ"ח, ס' צט).
רבי יהודה עייאש ששימש ברבנות באלג'יריה, והסכים
לחפץ ה', עלה בשנת תקי"ח לירושלים, אולם לא האריך ימים וכעבור שנתיים נפטר.
בנו ר' יעקב משה ירש את מקומו, ולימים נתמנה לראשל"צ. בתקנות לישיבתו של ר'
יעקב משה 'חיים וחסד' רשום (סע' א): "בכל ליל ששי יעשו ווילאדה [=משמר]
וילמדו פירש רש"י של פרשת השבוע והרא"ם אם יצטרך להבין איזה לשונות של
רש"י, ואחרי סמוך אם אפשר ילמדו סדר תיקון היסוד הידוע, והיה אור במושבותם
ויגדיל תורתם".
[43] באותו דור-דעה בצפת החלו בשינון
משניות בעל-פה. בהנהגות הרמ"ק (סע' לו) האריך בענין שינון משניות. בהנהגות ר'
אברהם הלוי ברוכים סע' ה כתוב: "רוב בעלי תורה לומדים משנה בעל פה, ויש מהם
שני סדרים ויש שלשה". מהרי"ט מספר ביומנו שבשנת שנ"ז [בהיותו בן ל'
שנה] חזר על סדר נשים, ובשנת ש"ס על סדר מועד, ובשנת שס"א על סדר זרעים,
ראה אצל ח' בנטוב, רשימות רבי יוסף מטראני, תשובות ופסקי מהרי"ט החדשים,
ירושלים תשל"ח, עמ' יח.
[44] עוד בשבתו בליוורנו לימד שם תורת
הנסתר, כפי שרמז רבי מלאכי הכהן בהסכמתו [ראה לעיל הע' 11]. מן הצורך לציין שזקנו
ר' חיים הראשון היה מחשובי המקובלים במדינה. הוא היה מתלמידי המקובלים ר' אלישע
אשכנזי ור' חייא דיין; ורבו של רבי שלום בוזגלו מח"ס מקדש מלך, מגדולי
המקובלים במרוקו (מקדש מלך, ח"ב, השמטות דף ריח ע"ב).
בתקנות
ישיבת 'חיים וחסד' [סע' ב] נאמר: "ביום שב"ק יבואו כל הת"ח
לבהמ"ד וילמדו זוהר על הסדר, כל אחד דף או שנים במשך שעה אחת – בימי החורף;
אולם בימי הקיץ יהיה שיעור הלימוד שתי שעות".
בישיבת
ר"מ בן מכיר למדו זוהר בלילות. ולציין מהנהגת הרמ"ק (סע' לג):
"לעסוק בכל יום במקרא משנה תלמוד קבלה ופסק".
[45] דעת רבינו במי ש"דעתו
רחבה" יכול לקבוע שיעורים בספרי הזוהר, ואלו דבריו בהלכות ת"ת:
"... על כל פנים אם זה האדם דעתו רחבה, יכול לקבוע עתים ידועים או ימים
ידועים להסתכל ולידע בנוראות ה', לקיים מצות 'דע את אלקיך ועבדהו', כאשר הפליא לו'
האלק"י רשב"י זצוק"ל בספר הזוהר הקדוש" (ראשון לציון, סי' רמו
סע' ד).
ישיבה
מיוחדת ללימוד קבלה נוסדה לראשונה ע"י ר' אברהם רוויגו, עם עלייתו ירושלימה
בשנת תס"ב, עם עשרה מתלמידיו (אולם לא החזיקה מעמד אלא כשנתיים, מאן, לעיל
הע' 57). בשנת תצ"א ייסד רמח"ל
ישיבה ללימוד ספרי הזוהר לשם תיקון כלל ישראל, כמה תקנות תיקן לסדר הישיבה, וסדר
הלימוד היה שמשך כל היום ילמדו במשמרות מהבוקר ועד הערב ללא שום הפסק, רמח"ל
ובני דורו [לעיל הע' 87, עמ' ח-ט]. ולאחריהן נוסדה ישיבת
'בית-אל' בשנת תצ"ז על ידי רבי גדליה חיון, ששמה יצאה לשם עולם.
[46] על הפסוק (במדבר כו, כג) לפוה משפחת
הפוני, כתב רבנו: "ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו – כי פה של לומדי תורה דינו
ככלי שרת – אשר ישרתו בם בקדש, כי אין קדושה כקדושת התורה, ולזה אסור לדבר בו דברי
חול".
ומקורו
אצל חסידי ספרד ואשכנז. על דברי רשב"י שאלמלא היה נוכח במתן תורה היה מבקש
שתי פיות, ביאר רבנו יונה (אבות) שהחכמים הקדושים עושין עצמן ככלי שרת, שאין
משתמשים בהם לשל חול. הרמב"ם מעלה שצניעות ושתיקה היא הבעת הכנעה לפני
הקב"ה: "גדולי החכמים היו סולדים מגלוי ראשם, מפני שהשכינה חופפת את
האדם, וכן היו ממעטין בדיבור למטרה זו", מו"נ ח"ג פ' נב. וביתר עוז
בפרק ח, שם הוא מבאר שכוח הדיבור הוא ככלי שרת שהוקדשו והתייחדו לקודש, והמשתמש
בהם בדברי חול, הרי הוא מועל בהקדש. וראה פירוש רבנו אפרים עה"ת, ריש פרשת
וירא: כל האמור במילה נזכר בקרבן עולה, העולה קודש קדשים, שחיטתה בצפון, קרי בצפון
–שהוא צנוע. וקבול דמה בכלי שרת, כך המילה מקבל דמה בפיו שהוא כלי שרת, שבו משבח
להקב"ה בצפון – הפה נקרא בית הסתרים...". וכ"כ בשל"ה, שער
האותיות אות ש'. [ולהעיר מלשונם בסנהדרין דף כג ע"א: פה קדוש יאמר דבר זה].
[47] לדוגמא ראה אוה"ח, שמות (כא, יא).
[48] על 'תפילות' שתיקן מעיד החיד"א:
"ותפלות שיסד הרב ז"ל ליחד ולקשר כל העולמות, ויתר כוונות פשוטות,
זי"ע" (דבש לפי, מע' ת סע' מא). וחזר על כך בהוספותיו ל'חק לישראל',
מהד' תקנ"ז, סוף ספר שמות: "...תפלות מיוסדות ממנו לקשר העולמות, ויתר
כונות פשוטות, בדביקה חשיקה וחפיצה".
[49] בהקדמה לספרו חפץ ה' מעיד רבינו על
עצמו: "דע לך אחי, כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה' ומחשק
התורה".
[50] בתיאורו של תלמידו ר' דוד חסאן,
כתוב: "מבקר לערב שנו חכמים יושבים לפניו בחצי גורן עגולה, מאיר עיני חכמים
בהלכה...", הקדמה לספרו 'מקדשי דוד'.
רבי יוסף חיים
זוננפלד אב"ד ירושלים בהמלצתו לישיבת 'אור החיים' שחודשה בבית מדרשו של רבינו
בעיר העתיקה, מעלה את רצון רבינו בלימוד ללא הפסק משך כל היום, וכך מיישמים את
רצונו, וז"ל: "אפריון נמטי להאי גברא יקירא מו"ה א"מ איעג
נ"י (מחזיק החצר ובהמ"ד משנים קדמוניות) אשר מאז ועד היום הנהו שוקד
ברוב עמל ויגיעה לקיומו של היכל התורה הזה בתפלת הצבור ובקביעת ישיבה של ת"ח
יר"א, לילה כיום יאיר כרצון רבינו הק זי"ע אשר גילה בספריו הק' שלא
ישבות התמיד". (מכתבים ואגרות קודש: אוסף מכתבים מגדולי ישראל, מאוצרו של
יחיאל ב"צ פישהאהף, ניו יורק תשס"ג, עמ' 565).
[51] ויש לציין הגדרת תלמידו החיד"א
עליו: "ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר"
(שה"ג, בערכו).
[52] הפלא ופלא, בתוך חודשיים ימים הספיקו
לסיים שתי מסכתות עם ליבונן בדברי הראשונים, ועד חודש אב הספיקו עוד שתי מסכתות
[לעיל הע' 92].
[53] ואכן כך מצאנו בתיאור הוויי הישיבה
בתולדותיו של תלמידו רבי דוד חסאן: "דמי לבר-אלהין, אינו אלא שרף, כמראה
הבזק, פטיש החזק, עמוד הימיני יושב בשבת תחכמוני, מוכתר בנימוסו מעוטף בטליתו, פאר
חבוש על ראשו, תפילין דרב חבי"ב" (הקדמה לספר 'קדשי דוד'). וכן כתבו
תלמידיו תיכף לאחר פטירתו: "זך וישר פעלו
הרב דומה למלאך ה' צבאות, מעוטף בטליתו ובתפילין בזרועו ומתנהג
בחסידות" (הקדמה ל'ראשון לציון').
ר' שלמה
חיים סנגויניטי התעניין אצל מיודעו ר' יעקב פאריינטי אודות הנהגת בנו ר' אברהם
ישמעאל בישיבת בנו. בין הפרטים הוא מונה: "רוב היום מעוטף בטלית מוכתר
בתפילין, ויושב בין ברכי מורינו הרב. ואדוני הרב אוהב אותו יותר ממה
שכת"ר אוהב אותו ודאי. וקובע עמו ב' שעות בכל יום ללמוד עמו לבדו, וכל היום
לומד בכלל החבורה הקדושה, וכל החברה אוהבים אותו כבת עין חיי התורה שכך"
(כת"ע סיני [צויין לעיל הע' 76], עמ' פח). והמעניין
מה שמוסר רבי יעקב משה טולידנו מטבריה על אשתו הראשונה של רבינו מרת פאצויניא:
"היתה מתעטפת בטלית ולובשת תפילין", נר המערבי: תולדות ישראל במארוקו,
ירושלים תרע"א, עמ' 155.
[54] דעת רבינו שגדרו של תלמיד-חכם הוא אך
ורק ששקוע כל כולו בלימוד, ואין לו שום עסק ושייכות לדברים בטלים, ואלו דבריו לגבי
דין פטור מסים לת"ח: "תנאי המחוייב עליו ליקרא ת"ח הוא, שלא יהיה
בטלן ועוסק בדברי הבאי ולטייל, אלא יהיה כאדם שיש לפניו מלאכה שצריך לעשות מלאכה
מדי יום ביומו, דאם הוא ת"ח ומאבד חלק מהיום בדבר שאין בו ממש – גרע
מהבטלים ויושבי קרנות, ואין לעשות לו שום מעלה, הגם כי הוא קובע עתים לתורה
[לעומת הטורח לפרנס את ביתו ובזמנו הפנוי לומד], זה הוא הנראה לעניות דעתי"
(ראשון לציון, סי' רמג סע' ב). את התוכחה של משה רבינו בראש פרשת דברים מפרש רבינו
ע"ד רמז: 'כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכים להולכים בתורת ה''. המדה
התשיעית הוא הרמז של מילה 'וחצרות': "תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו,
דכתיב יושב אהלים, לא ללמוד עראי, והוא אומרו 'וחצרות' הם חצרות ה' – שהם בתי
מדרשות". ואת הפסוק 'בני יששכר למשפחתם' דרש כמין חומר לדעת אורח חייהם של
לומדי תורה: "ואומרו 'לישוב משפחת הישבי' – ירמוז שצריך להרבות בישיבה, ולא
דרך עראי".
[55] סדרים אלו של לימוד משך כל הלילה
הפליאו את תושבי הארץ, שבאו לחזות במעשה חבורה הקדושה, כפי שמעיד התלמיד ר'
א"י סאנגויניטי במכתבו מר"ח כסלו, כחודש אחרי ייסוד הישיבה: "כל
הבאים מירושלם ומצפת ומטבריא ורואה את הלימוד הזה – כל היום וקצת מהלילה באופן
נאות, יוצאים ואומרים: 'אשרי העם שככה לו', אשרי מחזיקיו אשרי תומכיו שזכו
לכך", קלאר, עמ' קלז.
[56] מן הענין לציין לתוקפם של הרי"ף
והרמב"ם מול שאר הראשונים במשנת רבינו. דעת הרי"ף והרמב"ם שמרפסת
שאין פתוח לתוכו בית, פטורה ממזוזה אף מדרבנן. לעומתם דעת רש"י ותוס' שחייבת
מדרבנן, בשו"ע הביא את שתי הדעות. רבינו כתב בתוקף רב נגד השו"ע שהביא
את רש"י ותוס' ואין לחשוש להם כלל: "ואין לזוז מדברי הראשונים ימין
ושמאל, וכל בית שער ואכסדרה ומרפסת שאינן פתוחין להם בתים פטורים אפילו
מדרבנן" (ראשון לציון, סוכה דף ח ע"ב).
[57] במכתבו רבינו מחודש אב שנת
תק"ב, בו הוא מעדכן לתומכי הישיבה בליוורנו את קורות החבורה עד אז, הוא רושם:
"ועוד להם, שחכמי המדרש ש"ל הצליחו, וביניהם יודעים על פה חמשה מסכתות
של גמרא על פה ועל לשון ד' סדרי משנה, ומהם שמשתדלים שיהיה להם הרמב"ם על פה
ועל לשון, וכבר הצליחו בחלק כל אחד מה שעלה בידו, ומהם משתדלים בשלחן ערוך וכל אחד
מצליח בחלקו, וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו ועלים תבוא ברכת טוב", קלאר, עמ'
עז.
[58] כנראה שעם דיבוק כל החברים יתלבנו
הסוגיא מראשיתה בתלמוד דרך גדולי הראשונים ועד אליבא דהלכתא. וכה כתב רבינו בהלכות
ת"ת: "נראה שאין מספיק לאדם לומר אדע דיני התורה איסור והיתר וכו' מפסק
הדין ומהשו"ע שחיבר מהרי"ק שנתפשט בכל הקהילות לדון על פיו - ואעסוק
בחכמת הסוד, הגם כי רבה היא, נראה כי כל עוד שלא ידע עיקר הדין מהש"ס ומוצאו
– אינו יכול לעמוד על אמתת הדבר". (ראשון לציון, סי' רמו סע' ד)
[59] סדר זה נמשך עד יומו האחרון בניהול
הישיבה בירושלים, וכפי שמעיד החיד"א: "וכד הוינא תליא ראיתי להרב המופלא
חסידא קדישא כמהר"ח ן' עטר ז"ל שיסד קריאה נאמנה בכל ליל מש"ק
מתחילת הלילה עד הבוקר, וחילק הלילה לד' משמרות ובכל משמרה לומד משנה וגמרא וזוהר
והלכה פסוקה, וכך הוא בכל לימוד מד' חלקים. והיה מיוסד הכל במספר שמות הקודש"
(דבש לפי, מע' ת' סע' מא). וחזר על כך בהגהותיו ל'חק לישראל' שהו"ל בליוורנו
תקנ"ז, ואני הצעיר כד הונא טליא ראיתי להרב... שיסד קריאה נאמנה... וחילק
הלימוד לד' חלקים, ובכל חלק היה קורא משניות, ואח"כ סוגיא בפלפול עצום,
ואח"כ קורא זהר, ואח"כ הלכה פסוקה. וככה יעשה בכל לימוד מד' חלקים. והיה
מיוסד הכל במספר במפקד שמות הקדש".
כוונתו:
לד' חלקים, היינו ד' סדרים: משנה, גמרא, זוהר והלכה. וצ"ב שהרי כאן מוסיף
רבינו לימוד תהלים.
[60] כנראה שזו היא כוונת תלמידו ר' דוד
חסאן המתאר את הנהגתו במשמרות הלילה: "שואג כארי כעין מלכותא דרקיע".
[61] מיוסד על מאמרו של רב: "מאי
והטוב בעיניך עשיתי (ישעיה לח), שסמך גאולה לתפלה" (ברכות דף י ע"ב).
[62] מן הצורך לציין מה שמסר הג"מ רבי שמואל העליר אב"ד צפת בספרו 'כבוד מלכים' את אשר שמע מפי "רבני הספרדים, אשר אבותם ראו וספרו להם, כי רבנו היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת, וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר שעולים משם אל המקדש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ועל רגליו, וכל הדרך היה גועה.. וצועק: היכן אני השפל נכנס, למקום אש להבת שלהבת... ולנשמות הצדיקים שמה; ובעת ההילולא היה שמח שמחה גדולה".
תגובות
הוסף רשומת תגובה